היא הסתובבה במקום, שמלתה מטאטאת את הגן, ופנתה אל נסיך הליקנים. היא חשה בעוצמה ובסמכות שקרנו מגופו החסון, ולרגע קט, אבדה במערבולת של תשוקה, רצון וצורך. שיערו השחור הארוך והטוקסידו שלו הבריקו לאור הירח כשעמד לצד עץ. כשבהתה בו, לא יכלה שלא להרגיש חום עולה ללחייה. עור ברווז זחל על עורה והיא הרגישה עירומה לחלוטין אף על פי שהייתה לבושה מכף רגל ועד ראש. עיניו היו נעוצות בשלה והיא מצמצה במהירות. היא רעדה כאילו ראתה רוח רפאים. "כ—כן, אני הלונה העתידית," גמגמה בשקט. הוא החל לצעוד לעברה מבלי לומר דבר. למרות שליבה הלם כעת בחוזקה בחזה, היא נותרה ללא תזוזה במקומה. משהו במבטו העמוק ובצללים על פניו משך אותה אליו. אבל היא גם נעשתה מודעת לפתע למרחק הרב שסרה מבית הלהקה וכמה בודדה היא. האולם שבו התכנסו האורחים בבית הלהקה החמים והזוהר היה מלא רעש, עם תזמורת כלי מיתר קאמרית ומאות אורחים צוחקים ושמחים. מדוע הוא עזב? האם הוא עקב אחריה? למה? הוא עצר לגמרי מולה, גופו במרחק סנטימטרים משלה. נחיריה של קלואי התמלאו בניחוחו והזאבת שלה התעוררה באופן שמעולם לא עשתה קודם לכן. הוא היה חייב להיות כמעט כפול ממשקלה כי הוא היה כל כך שרירי ורחב כתפיים. גובהו היה כה רב שקודקוד ראשה בקושי נגע בכתפו. עיניו הכחולות זהרו אליה כשאמר. "האם את לבדך כאן בחוץ, קטנה?" הגן התמלא בקולו הרועם. צמרמורת זחלה על זרועותיה והיא רעדה קלות. קטנה? האופן שבו דיבר גרם לגופה לרעוד. קול הבס שלו צלצל באוזנה שוב ושוב. היא הנהנה בראשה עוד לפני שהספיקה לחשוב. "רציתי קצת אוויר. למה אתה כאן? אתה לא נהנה מהטקס?" שפתיו התעקלו כלפי מעלה, בעדינות ובחושניות. היא בהתה בשפתיו הוורודות הדקות לפני שהסיטה מבט בביישנות. ואז היא נמשכה לעיניו הכחולות העמוקות שנראו ממוקדות בה. "אבל גם את לא באולם. את לבד," הוא אמר. "לא נהנית מהטקס?" שאל בעדינות. "כן," היא שיקרה. "אני אחזור בקרוב." חיוכו התעוות לפתע לכדי זעף. "זה השקר השני שאמרת לי בתוך דקה בגן הזה. אני לא אוהב שקרנים." היא בלעה רוק וצעדה צעד אחד אחורה. היא ענתה רק על שתיים משאלותיו. איך הוא ידע שהיא משקרת? "אני לא משקרת," היא אמרה, והרימה את סנטרה. "אני צריכה לחזור לאולם עכשיו." אבל הוא צעד צעד אחד קרוב יותר וסגר את המרחק ביניהם. "שקר שלישי," הוא אמר, והתקרב אליה. "למה את מפחדת לומר את האמת?" אפילו כששפתיה רעדו, היא אמרה. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר." הוא הרים את אצבעו וליטף את סנטרה. קלואי ניסתה להעמיד פנים שהיא לא מרגישה את המתח ואת תחושת העקצוץ של מגעו. היא ניסתה להתנהג כאילו היא לא מרגישה את האופן שבו הזאבת שלה הגיבה אליו. איך הוא עשה את זה? "אני מאמין בתוקף שהלונה העתידית של כל להקה חזקה תהיה מזווגת ומסומנת כבר," הוא אמר, וחיוך קר הופיע על שפתיו. "את לא חושבת ככה?" פיה של קלואי התייבש לפתע וגרונה בער. היא ידעה שזה לא מקרי. הנסיך כבר ידע שליאם לא סימן או זיווג אותה. אבל היא לא יכלה להוריד את ההגנות שלה. מה אם הוא רק מציק לה כדי לדעת את האמת? היא עדיין יכולה להחזיק בשקר ובהעמדת הפנים. "אני בקושי חושבת שאיזושהי לונה עתידית של להקה תושאר לא מסומנת. אלפא שבאמת חושק בזיווג שלו יתבע אותה מיד," היא ענתה ביובש. מילותיה דקרו את לבה כששחררה אותן. היא לא הייתה הלונה העתידית ולא הייתה מסומנת על ידי הזיווג שלה. היא הייתה רק האומגה הלא רצויה שתישאר לבדה במשך שנים. "ועדיין," הוא אמר, והדף קווצת שיער מאחורי אוזנה. "הוא עדיין לא תבע או סימן אותך. למה? הוא לא חושק בך?" מילותיו געשו באוזניה והיא התרחקה לאחור. הוא אישר את הפחד הגדול ביותר שלה. הוא ידע שהיא לא מסומנת וגם הרואה. היא תגורש מהלהקה ולא יהיה לה לאן ללכת. דמעות חמות צרבו את עיניה אבל היא הדפה אותן לאחור. היא עדיין יכולה להעמיד פנים, לא? "אני לא יודעת על מה אתה—" "ששששש," הוא אמר, והשתיק אותה באצבע על שפתיו. "אין צורך לשקר לי או לפחד, קלואי." האופן שבו שמה התגלגל מפיו היה אקזוטי. היא בלעה רוק כשהוא כרך לאט את פניה והתקרב אליה, שפתיהם במרחק סנטימטרים זו מזו. "אני איידן," הוא אמר עם חיוך מעוקל על פניו. ואז חיוכו דעך לאט כשהוא נשם נשימה עמוקה. "אני מריח אותו עלייך." עיניה של קלואי התרחבו מעט. למה הוא נשמע כאילו הוא כמעט כועס על כך שיש עליה את הריח של ליאם? "אני צריכה ללכת," היא אמרה, וניסתה להתרחק אבל הוא תפס את מותניה ומשך אותה בחזרה אליו. "את שונאת את הטקס, למה את רוצה לחזור לשם?" הוא שאל. "תישארי איתי. זה חונק בפנים." 'תישארי איתי,' מילותיו הדהדו באוזניה. היא לא הייתה רגילה להיות מרכז תשומת הלב של אף גבר, שלא לדבר על גבר עוצר נשימה כמו איידן. "אני צריכה לחזור. הזיווג שלי הוא—" "הוא לא הזיווג שלך!" איידן השיב בנשיכה, וקטע אותה. "ואת יודעת את זה. למה שתעמידי פנים שאת הזיווג שלו כשלגבר אין כוונות לסמן אותך?" דמעות חמות דקרו את עיניה. "הרואה," היא לחשה. "היא יודעת שאנחנו לא מזווגים? היא תעלה את זה בטקס?" איידן הרים את גבותיו. "היא כן," הוא אמר. "חכי, בגלל זה את מעמידה פנים שאת איתו? הרואה לא תעשה דבר כזה—טוב, אלא אם כן אני אבקש ממנה." היא נאנחה. "למה שתעשה את זה? בבקשה, אל תהרוס את הלילה. אני אגורש מהלהקה אם משהו ישתבש." קלואי יכלה לראות את הכעס הברור על פניו. "איזה מין גבר ידחה אישה כמוך?" הוא נשם. קלואי צחקה בכאב. "אם אתה מנסה לגרום לי להרגיש טוב יותר, זה לא עובד." "אני לא מנסה לגרום לך להרגיש טוב יותר," הוא ענה. "הוא לא ראוי לך ועכשיו, אני הולך לקחת אותך ממנו." עיניה התרחבו בהלם. "מה? למה אתה מתכוון?" שאלה, כמעט בלחישה. "מהרגע שנכנסתי לאולם וראיתי אותך, ידעתי שמצאתי את מה שחיפשתי כל השנים האלה." "אותי?" "כן, אותך," הוא אמר, וליטף את שיערה. "חיכיתי שנים כדי למצוא אותך ועכשיו כשמצאתי אותך, לעולם לא אתן לך ללכת." "אני לא מבינה," היא ענתה, וחזה עלה ויורד. "קלואי, את הארסתאי שלי," הוא אמר ולסתה נפלה. "את שלי. את כל מה שחיכיתי לו." פיה של קלואי היה פעור בהלם. האם היא שמעה אותו נכון? האם היא נועדה לו? האם אלת הירח נתנה לה הזדמנות נוספת?