ח'לוֹי צפתה באורחים הנוהרים אל תוך בית הלהקה לקראת טקס הירח האדום. היא עמדה לצד ליאם, שקיבל את פני האלפות מלהקות שונות. כצפוי, היא נאלצה להציע גם להם ברכות חמות. היו שם מעל שבעים להקות וכמאה אנשים שהגיעו. ח'לוֹי מעולם לא ראתה כל כך הרבה אנשי זאב מתאספים לטקס כזה בחייה. אחרי הכל, טקס הירח האדום מתרחש רק מדי פעם. אף על פי שהרגישה חשובה בפעם הראשונה בחייה, היא לא יכלה שלא להרגיש שונה. הכל בבית הלהקה שידר אלגנטיות והיא ידעה שהיא לא שייכת. כל הנוכחים היו או בני מלוכה או מזווגים לאחד כזה. היא הייתה בת הכלאיים היחידה ובן הזוג הדחוי בחדר. מזווית עיניה, היא הבחינה בליאם. הוא לא שם לב אליה ולעתים קרובות חייך אליה חיוך מזויף כדי לשמור על התוכנית שלהם. היא צפתה בו מתקשר עם אלפות ומנהיגים אחרים. הוא נראה מדהים בטוקסידו שלו, בעודו שקוע בשיחה עם קבוצת גברים צעירים. היא הייתה צריכה להיות מאושרת שהיא נוכחת כבת זוגו לטקס. אבל כשבהתה בו מעבר לחדר, היא הבינה שהיא לא יכולה להיות מאושרת. ידיה רעדו וטיפות זיעה החלו להופיע על מצחה. הרבה שאלות רצו לה בראש בו זמנית. מה אם הרואה תגלה אותם? מה אם היא תוכל להגיד שהם לא מזווגים? מה יהיו ההשלכות של השקר שלהם? "טקס מאוד מפואר", אמרה אמילי מאחוריה לפני שקימטה את מצחה. "אבל, ח'לוֹי, למה בן הזוג שלך לא איתך? לא אכפת לו בכלל שאת נראית יפה הערב?" היא לעגה לה ולחברתה, אן, שהייתה מזווגת לבטא העתידי, צחקקה לצדה. "הוא מדבר עם אורחים", ענתה ח'לוֹי מיישרת את שמלתה שהרגישה לפתע כבדה מדי עבורה. "אני לא חושבת שיש לו זמן להיות לצידי הערב." "אה, למה שהוא יהיה?" התערבה אן. "כואב לי בעיניים לראות אותך בשמלה הזאת. אוף." "אני צריכה—" ח'לוֹי נקטעה על ידי הצליל החזק של חצוצרה. שקט השתרר בחדר וכל הראשים כולל שלה פנו לכניסה לאולם. "מלך הליקנים וכל בני משפחת המלוכה הליקנית הגיעו!!!" הכריז החצוצרן. ליאם סימן לח'לוֹי לבוא אליו והיא צייתה לו במהירות. הגיע הזמן למעשה הגדול ביותר שלהם. הרואה ליוותה את בני משפחת המלוכה הליקנית. ח'לוֹי עמדה ליד ליאם כשקיבלו את פני בני משפחת המלוכה הליקנית. בזה אחר זה, הם נכנסו לאולם ושאר האלפות רחשו להם כבוד. מלך הליקנים היה השליט של העולם העל טבעי. הוא היה חזק יותר מכל הנוכחים באולם וכך גם משפחתו. "ברוכים הבאים ללהקה שלנו. אני אלפא פלטץ', המנהיג של הלהקה הגדולה הזו. וזה בני, ליאם פלטץ', ובת זוגו, ח'לוֹי", אמר ליאם, כשהוא קד קידה למלך הליקנים. "אני מקווה שתהנו כאן איתנו." "תודה על קבלת הפנים החמה." השיב מלך הליקנים. ח'לוֹי הדביקה חיוך רחב על פניה כשקדה קידה ובירכה את מלך הליקנים. היא עשתה את אותו הדבר עבור המלכה והם חלפו על פניה. כשרימה את ראשה לברך את החבר הבא במשפחת המלוכה הליקנית, מבטה פגש עיניים כחולות עמוקות וחשמליות שבהו בה בעוז. לרגע, היא שכחה לנשום. האיש שעמד מולה היה האיש הנאה ביותר שראתה מעודה. למרות ניסיונה להשיב לעצמה את קור הרוח, היא הייתה המומה. שיערו היה שחור כעורב ונפל על פניו בשלמות. עיניו שנשאו את אותה בהירות כמו הים העמוק היו מהפנטות. זה היה כאילו עיניו יכולות לכשף כל מי שנפל תחת מבטו החודר. היה לו אף נצי שבלט את מראהו הנאה. עצמות לחייו המוחזקות על ידי לסתות מוצקות נראו כאילו גולפו על ידי המאסטר הטוב ביותר. הוא נראה כאילו עוצב מיציקה שונה מכיוון שהוא לא נראה כמו כל שאר הגברים בחדר. היה בו משהו שח'לוֹי לא הצליחה לנער מעליה. עיניה רצו לאט מהטוקסידו שלו ששידר כוח ועד לנעליו. הפגם היחיד שלו היה שהוא הקרין יותר מדי אנרגיה וקסם שהיו משכרים. ליאם השתעל קלות, והוציא את ח'לוֹי ממחשבותיה. היא נראתה נבוכה כשניסתה להרגיע את עצמה. "ברוכים הבאים ללהקה שלנו", היא השמיעה, כמעט בלחישה. זה היה כאילו קולה נחנק לפתע. "אני סומכת עליך שתהנה." הוא חייך קלות לפני שנתן לה קידה קטנה. כשחלף על פניה, היא שאפה את ריחו ובטנה פרפרה. הרואה לא חיכתה לשום ברכה רשמית אלא חלפה על פניה במהירות. היא אפילו לא הביטה בח'לוֹי אבל זה גרם לה להרגיש אפילו יותר טוב. כשחזרה לאמצע חדר הכס, ח'לוֹי תפסה את מקומה ליד ליאם. כל האלפות והאורחים הצפויים הגיעו והטקס עמד להתחיל. אלפא פלטץ' קם לשאת דברים בפני האורחים. "אני מודה לכולכם על כיבוד ההזמנה. זה כבוד לארח את טקס הירח האדום הפעם—" בזמן שדיבר, ח'לוֹי ניסתה להימנע מלבהות בנסיך הליקנים אבל היא לא יכלה לעמוד בפני הדחף. עיניה סרקו את החדר עד שנפלו עליו. היא כמעט פלטה אנחה כשראתה שהוא בוהה בה שוב. היא יכלה להרגיש את החום מעוצמת מבטו. עיניו נותרו חסרות הבעה כשהוא צפה בה. "אני מקווה שנקבל מספר ברכות מאלת הירח הלילה." אלפא פלטץ' סיים את נאומו ומחיאות כפיים פרצו מהחדר. מזווית עיניה, ח'לוֹי ראתה את נסיך הליקנים לוחש מילים לרואה. ואז היא פנתה אליה במבט חד. לבה החל לפעום בחוזקה בחזה. האם נסיך הליקנים או הרואה יכלו לחוש משהו? האם הם יכלו להגיד שהיא עדיין לא סומנה? היא לא נהנתה מהמוזיקה הרכה שהתנגנה באולם כמו אחרים. היא גם לא יכלה להזהיר את ליאם מפני הרואה ונסיך הליקנים. היא ידעה שהוא יגיב בצורה מוגזמת והאלפא יאשים אותה בפיצוץ הכיסוי שלהם. אז היא הייתה צריכה להעלות חיוך גדול ולהעריך את הטקס החונק. אבל היא פשוט לא יכלה להירגע, אולי בגלל הדרך שבה הרואה והנסיך המשיכו לבהות בה. האם הם כבר ידעו? היא אמרה לעצמה שאלה העצבים שלה, אבל למרות שהיא כבר הפסיקה להסתכל עליהם, היא נעשתה חסרת מנוחה מרגע לרגע. עם שמלה אדומה מלאה וכתר יהלומים מנצנץ מעל ראשה, היא הייתה צריכה להרגיש כמו לונה עתידית מושלמת. במקום זאת, היא הרגישה קטנה ומפוחדת. היא רעדה כששמה את כוס המים שלה על מגש של מלצר חולף. "אני יוצאת החוצה לקחת קצת אוויר צח." היא לחשה לליאם. "למה? מה את מנסה לעשות?" "שום דבר. בבקשה תן לי דקה. לבד—" היא הסתובבה ועזבה את האולם במהירות האפשרית. היא דהרה במסדרונות הריקים של בית הלהקה ויצאה אל ליל החורף הקר. ברגע שהייתה בחוץ, היא נשפה אוויר. היא חצתה את המסדרון ונכנסה לגן השקט. היא הייתה סוף סוף לבד והרחק מעיניה החודרות של הרואה. "בבקשה, בבקשה," היא עצמה את עיניה והתפללה בשקט, "שהיום יסתיים בצורה טובה מאוד." "אז———את הלונה העתידית", אמר קול עמוק מאחוריה. עיניה נפקחו מיד והיא הסתובבה מיד. נסיך הליקנים עמד ממש מולה.