מנקודת מבטה של ג'ודי הלב שלי צנח לבטן. "מה?!" השתנקתי. גרנו בבית בגודל סביר; אבי המאמץ שלי, בהיותו איש עסקים מצליח ודלתא של להקת רדמון, היה בעל ממון רב. "הוא נעצר," הסבירה. "הוא עשה השקעה גרועה עבור החברה, ובסופו של דבר איבד את כל הכסף. הוא פשט רגל לחלוטין ועכשיו הוא חייב ללהקה כל כך הרבה כסף. עד שהוא ישלם אותו, הם הכניסו אותו לכלא." "הם לא יכולים פשוט לבוא ולקחת אותו ככה," אמרתי, נעמדת על רגליי, בקושי מצליחה להכיל את רגשותיי. "בלי שום אזהרה? זה לא הוגן!" "הם יכולים לעשות מה שהם רוצים. הבטא נמצא תחת שיפוטם של הליקאנים, וזו הייתה ההחלטה שלו. מלווי כספים הם חסרי רחמים, ואף אחד לא רוצה להתעסק איתם. יותר קל פשוט להיפטר מהבעיה ועכשיו... אבא שלך הוא הבעיה." לפני שהספקתי לומר מילה נוספת, הטלפון שלי התחיל לצלצל. הושטתי יד לתיק שלי ושלפתי אותו. זעפתי כשראיתי את השם מופיע על המסך. "שמעתי על אבא שלך," קולו של אית'ן היה רך כשאמר, והלב הבוגדני שלי דילג פעימה. שנאתי איך הגוף שלי עדיין הגיב אליו; זה היה בגלל קשר הנפש המטופש הזה. למרות שהוא דחה אותי, וקיבלתי את זה, זה לא אומר שזה ניתק את הקשר שלנו. הוא לא יינתק עד שהוא יסמן מישהי אחרת. "אולי יש לי הצעה. אבל הייתי רוצה לספר לך באופן אישי. צאי החוצה." עזבתי במהירות את המטבח ויצאתי מהבית. אית'ן נשען על מכוניתו כשידיו שלובות על חזהו. אלילה, שנאתי כמה טוב הוא נראה. הייתי מאוהבת בו יותר משנתיים. הוא היה החבר שלי, סודאי, הנפש התאומה שלי. כשדחה אותי, זה הרס את כל מה שחלמתי עליו. כרכתי את זרועותיי סביב גופי, מנסה נואשות להחזיק את עצמי. "למה אתה כאן?" שאלתי אותו לאחר שתיקה ארוכה ומביכה. "רציתי לדבר איתך," הוא ענה. "למה?" קצה שפתיו התעקם כלפי מעלה כשהוא בוהה בי; כמעט נמסתי תחת מבטו, ונאלצתי להסיט את מבטי כדי להסתכל על הקרקע. "כי אני יכול לעזור לך," הוא ענה. "שרשרת המימון של אביך נשברה, ועכשיו הוא חייב הרבה כסף. אני יודע בוודאות שאין לו כסף כזה, במיוחד עכשיו שהעסק שלו פשט רגל. אבל לי יש." הרמתי את מבטי לפגוש אותו; הוא היה רציני. "אתה אומר שתשלם את החוב של אבא שלי?" שאלתי אותו. הוא הנהן. "כן," הוא ענה. "ומה נצטרך לעשות בתמורה?" שאלתי, כמעט מפחדת לשאול. הוא חייך חיוך זדוני, שנתן לי תחושה לא נוחה בבטן. "יש תנאי," הוא הודה. חיכיתי בשקט שימשיך, עיניי לא עוזבות את שלו. "אחרי שאני מתחתן, אני רוצה שתנשרי מהלימודים ותהפכי לפילגש שלי." לא יכולתי לשמוע אותו נכון; בהיתי בו כשלסתי כמעט נוגעת בקרקע. "סליחה?" הצלחתי למלמל. "אתה רוצה שאני מה??" "תנשרי מהלימודים ותהפכי לפילגש שלי. כבר יש לי בית מפואר בשבילך לגור בו. לעולם לא תצטרכי לרצות שום דבר. אני אשלם את החוב של אבא שלך ואתן לך יותר כסף ממה שאת יכולה לחלום עליו." "איך... איך אתה יכול לבקש ממני לעשות דבר כזה?" שאלתי בלחישה חנוקה; דמעות איימו לנזול מעיניי, אבל הרחקתי אותן, לא רציתי שהוא יראה אותי נשברת. הוא התקרב אליי, והרגשתי תקועה במקום, לא מסוגלת לזוז. הזאבה שלי יללה על בקשתו; היא לא האמינה שהנפש התאומה שלנו יכולה לבקש דבר כזה מאיתנו. היא הייתה שבורה ושנאתי שהיא הועמדה במצב הזה. "כי תמיד היינו כל כך טובים ביחד, ג'ודי," הוא אמר, מושיט יד ונוגע בזרועי בעדינות. "תמיד תהיה לנו את הקשר החזק הזה, גם אם אסמן מישהי אחרת. את והמשפחה שלך תהיו מסודרים לכל החיים... כל מה שאת צריכה לעשות זה להגיד כן..." הוא שיפשף את אצבעותיו מעלה ומטה על זרועותיי והרגשתי בחילה בבטן. סוף סוף מצאתי את הכוח להתרחק ממנו, גופי רועד. "לא," אמרתי, פוגשת את עיניו. "לעולם לא אהפוך לפילגש שלך." עיניו החשיכו. "אני עומד להפוך לאלפא, ג'ודי. את חייבת להתקדם עם הזמנים. להפוך לפילגש שלי רק תועיל לך וחוץ מזה, את לא רוצה שאבא שלך ייצא מהכלא?" "אני אמצא דרך אחרת," אמרתי מבין שיניי. "אם זה כל מה שבאת להגיד, אז שמעתי מספיק. אתה יכול ללכת." הוא הרים את גבותיו כשהוא בוהה בי. הוא בחן אותי לרגע נוסף כאילו הוא ציפה שאשנה את דעתי בכל רגע. "את תשני את דעתך," הוא אמר לי כשהוא התרחק ממני לכיוון מכוניתו. "וכשתעשי זאת, אני אהיה כאן. אבל עד אז, אבא שלך יישאר בכלא." "אני אסתדר," אמרתי לגבו הנסוג. "אנחנו לא צריכים אותך, אית'ן!" הוא צחקק כשפתח את דלת מכוניתו ואז הסתובב בחזרה כדי לנעוץ מבט בעיניי. "כדי להוציא אותו מהכלא, תצטרכי לפחות 5 מיליון דולר. כשאת תביני שאין ברירה אחרת, את תחזרי לשפיות. אני בטוח בזה." בלי מילה נוספת, הוא נכנס למכוניתו. צפיתי בו נוסע משם, נעלם לתוך הלילה. רק כשנעלם הרשיתי לעצמי ליפול על הקרקע. דמעות זלגו על לחיי לפני שהספקתי לעצור אותן. 5 מיליון דולר? איך אני אשיג כסף כזה? —————— היו לי שני שיעורים הבוקר ואחד מאוחר יותר אחר הצהריים. השיעור הראשון שלי היה אימון לוחמים, והשיעור השני שלי היה שינוי צורה, שניהם הצטיינתי בהם. הלכתי למכללה לאימון גמא כדי שברגע שאסיים את הלימודים, אוכל להוכיח את עצמי לכוח גמא ולהפוך ללוחמת. אז אוכל לשלם בקלות את החוב של אבא שלי ולהציל את המשפחה שלי. "את נראית כמו גיהנום," הצביעה החברה הכי טובה שלי, נאן, כשנעשנתי לידה ליד עץ האלון הגדול; אותו עץ שתמיד נפגשנו בו. "זה היה לילה קשה," הודתי כשהוצאתי את ספר הלימוד שלי כדי ללמוד. "לאן הלכת אתמול בלילה? כשחזרתי, היית חסרה. עזבת מוקדם בגלל מסיבת האירוסים?" נשכתי את שפתי התחתונה כשחשבתי מה לומר לה. אם אשקר, היא תוכל לראות את זה דרכי. הייתי שקרנית נוראית בהתחלה, אבל נאן יכלה לקרוא אותי כמו ספר. "קרעתי את החולצה שלי, ומישהו הכניס אותי לחדר שלו כדי להחליף," אמרתי, מרגישה שלחיי מתחממות מהזיכרון. היא הרימה את גבותיה, ובקושי הצלחתי להסתכל עליה. "הלכת לחדר של מישהו?" היא שאלה. "של מי?" שתקתי לרגע, והיא תפסה בזרועי, ומשכה את תשומת לבי. "ג'ודי, עם מי עזבת?" היא שאלה, עכשיו קולה התמלא אזעקה. ידעתי שאין דרך לצאת מהשיחה הזו. נשכתי את שפתי והצצתי עליה דרך ריסיי. "גאווין לנדרי," צייצתי.