נאן רק גלגלה את עיניה וניגשה אליי, כרכה את זרועותיה סביבי ומשכה אותי לחיבוק. "את בסדר?" היא שאלה אותי, קולה נמוך ומיועד לאוזניי בלבד. הנהנתי, מרגישה את התחושה הצורבת של דמעות שלא נשפכו בחלק האחורי של עיניי. סירבתי לתת להן ליפול כאן; לא הייתי הולכת לתת לבני גילי לראות אותי נשברת. "כן, זו הייתה רק אי הבנה," אמרתי לה. "גאווין עשה משהו כדי לעזור?" היא שאלה. הרמתי גבה, מופתעת משאלתה. "למה שהוא יעשה משה