מנקודת מבטה של ג'ודי שלושתם בהו בי. איירין ומאט עם חיוכים על פניהם וגאווין עם מבט זועף. עמדתי מולם בעיניים פעורות וליבי הלם בעוצמה בחזי. לא הייתי בטוחה מה לומר כתירוץ כדי להיחלץ מזה. בשום אופן לא הייתי הולכת לסעוד עם גאווין ומשפחתו. "אני באמת צריכה ללכת," הצלחתי למלמל, מצביעה מעבר לכתפי לעבר הדלת ופולטת צחוק מגושם ונואש. "בבקשה, ג'ודי," התחנן מאט, נאחז בזרועי. "אני ממש רוצה שתשארי." "יהיה נחמד שתה