"את בסדר?" היא שאלה. מצמצתי כמה פעמים, מבולבלת מהשינוי הפתאומי. "אני חושבת שכן," אמרתי לה. "אבל אפשר ללכת?" היא קמטה את מצחה. "לא עד שנשופינג עד כלות הנשמה," היא אמרה, ותפסה לי בזרוע. "בואי נשאיר אותם עסוקים." לא רציתי להישאר במקום הזה, אבל לא התווכחתי. שעה לאחר מכן, עזבנו עם זרועות מלאות שקיות. למרבה המזל, לירוי עדיין היה בחוץ, אז יכולנו להוריד אצלו את שקיות הקניות שלנו בזמן שהמשכנו לקנות. עד שסי