פרי המלך דוחף את עצמו ממסגרת הדלת ומביט בי לאחור, מסמן לי לבוא אחריו לחדר. הוא דורך מעל חתיכות עץ האלון העבה. אני לא מאמין שהוא שבר את זה כאילו זה כלום. הדלתות האלה כבדות רצח. החדר מבושם בכבדות בניחוח שלו. זה ריח פרחוני. כמו לבנדר ווניל, אבל גם כהה וחריף. מנטה אולי? לא משנה מה זה, זה נעים. אני בקושי מצליח לנשום לידו כי הוא תמיד כל כך עוין. אז זו הפעם הראשונה שאני יכול לקלוט את הריח שלו כמו שצריך. "לא הייתי מצליח להתאפק," אני לוחש כשהוא מגיש לי כוס עם כדור קרח ענק. "היית לבד הרבה זמן," הוא אומר ומתקרב עם בקבוק. הוא מרובע ומלא בנוזל כהה. הוא ממלא לי את הכוס עד הסוף ושותה מהבקבוק. אני לוקח לגימה ובלוטות הטעם שלי מתעוררות לחיים. מה שזה לא יהיה, זה חזק ומתוק כמו קרמל. אני לוקח מלוא הפה ואני מצליח לנשום שוב כמו שצריך. הוא מציע לי טישו ואני לוקח. "לא התכוונתי לבכות," אני מוצא את עצמי אומר. למה אני בכלל מתנצל על זה? "עבר זמן מאז שהרגשתי כל כך אמפתי," "אני מצטער," הוא אומר ומתיישב על המיטה העצומה שלו. זה די דומה לזה שבחדר שלי. הכל בחדר שלו שחור ואדום קטיפה. יש אווירה ויקטוריאנית ערפדית למקום. משהו ישר מסרט. "איבדתי שליטה. את בסדר?" "כן," אני מהנהן ומסתכל למטה על פרק כף היד שלי. הוא אדום בוהק ובמקום שבו האצבעות שלו חפרו לי בעור, הוא מורם וצורב כי ניגבתי את הדמעות שלי כמו פעוט שכרגע נזף בו על שבירת אגרטל או משהו. הוא מניח את הבקבוק על השטיח וקם לבדוק בעצמו. "שיט," הוא נאנח כשהוא הופך אותו. "זה בסדר," אני מנסה למשוך אותו בחזרה. הוא מהדק את האחיזה שלו אבל לא כמו קודם. רק מספיק כדי לגרום לי להפסיק לזוז. הוא מרים את הזרוע שלי ואני צופה בו כשהוא מלקק את העור המורם כמה פעמים. העור שלי מתכסה בעור ברווז כשהוא ממשיך ללקק אותי. הוא לא מרפה ממני כשהוא מפסיק. הכאב דועך קצת והעור המורם מתחיל לתקן את עצמו באופן גלוי. הנפיחות יורדת ואז נעלמת לתוך מה שהולך להיות סימן כחול. "יותר טוב?" "איך עשית את זה?" אני שואל ומביט בו. "האנזימים ברוק שלי. את לא יכולה לעשות את זה?" "לא," אני אומר ומסתכל שוב על הזרוע שלי. השריטות נעלמו. "אני חייב להודות שזה היה ממש מגניב," "את לא מגיבה לגירויים כמו שאני מצפה ממך," הוא אומר. "אתה מתכוון לאיך שניסית לזיין אותי מאז שהגעתי?" אני צוחק. הוא מחייך חיוך זדוני. "אתה מזכיר לי אותו," "בן הזוג שלך?" "כן, היה לו מזג חם. הוא היה מאוד תובעני והוא אף פעם לא גמגם אז כשהוא רצה משהו כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לבקש. אני מניח שאני לא מגיבה לזה כי אני יכול להריח את הכאב שלך. את הזעם שלך. זו אחת הסיבות שבגללן הייתי כל כך טובה בלהיות ציידת. חוש הריח שלי," "חשבתי שהסתרתי את זה טוב יותר," הוא חוזר למיטה. "אתה כן. אתה מסתיר את זה טוב מאוד. אני פשוט מספיק קרוב כדי לדעת מה זה. אני מפיץ את אותו הריח כשאני פיכח," "היית עם מישהו מאז?" "לא," אני מנענע את הראש. "כנראה בגלל זה אני כלבה משתוללת," "כנראה," הוא מחייך ומרים את הבקבוק מהרצפה אל שפתיו. "אני מצטער שהפחדתי אותך," הוא מחייך חיוך זדוני. "לא חשבתי שאת מסוגלת לפחד," "טעות. יש לי משאלת מוות, אבל אני עדיין לא מתה," אני מסיים את המשקה. הראש שלי שוחה קצת. "זה חזק כמו לעזאזל," "כן, זה נקרא ארס הזאב. אנחנו מייצרים את זה. אנחנו לא עושים את החרא התמותתי החלש הזה כאן," הוא מרים את הבקבוק כדי להציע לי עוד קצת. "אם אני אשתה עוד, אני כנראה הולכת לעשות משהו טיפשי," אני מנענע את הראש. "את מתעוררת כל יום בחמש השנים האחרונות כדי לעשות משהו טיפשי, זאבה קטנה. בואי תשבי כאן ותעשי משהו טיפשי איתי," אני בוהה בו לרגע. זה אולי המשקה, אבל אני בספק. הוא לא טועה. אני מודה, ג'ונאס זכרי פרינס יפהפה באופן פנומנלי. הוא והעיניים המהממות המטופשות שלו והעור המאיר המפחיד שלו. הגוף שלו הוא שלמות. מעולם לא חשבתי על זה. מעולם לא רציתי שמישהו יגע בי והידיים שלו היו עליי מאז שהייתי על הברכיים מולו באזיקים הבוקר. להגיד שלא אהבתי את זה יהיה שקר. אני יודעת שאני הולכת לשנוא את עצמי ואותו אחרי זה, אבל הכאב שזה יגרום לי. זה כנראה יהיה שווה את זה. זה ירגיש מגעיל. זה ירגיש לא נכון וכשאני אגיע לכל גלגול נשמות שמחכה לי, דארן עצמו כנראה יהיה בדיוק באותה מידה נגעל ממני כמו שאני אהיה מעצמי. וזה יהיה הכל באשמתו על שעזב אותי כאן לבד. "כן," אני אומר והולך אליו. אני מניח את הכוס ולווקח ממנו את הבקבוק. הוא משמיע נשיפה כשאני שותה ממנו. "אני צריך להזהיר אותך. אני לא יודע איך להיות עדין יותר," הוא אומר כשאני מחזיר לו את הבקבוק. "זה כנראה דבר טוב ואנחנו כנראה צריכים להעביר את זה לחדר שלי. יש לו דלת," אני מצביע על הבלגן שהוא עשה. הוא צוחק. "את כאן יום אחד," הוא אומר וקם. "ובכנות מרגיש לי שאני הרבה יותר קרוב לאן שאני צריך להיות," "זהירות, זה היה כמעט רומנטי," אני צוחק. הוא מחייך חיוך רחב ומציע לי את ידו. אני לוקח אותה. הוא מושך אותי למעלה ומוביל אותי החוצה מהחדר. ברגע שאנחנו עוברים את הדלת הוא דוחף אותי לקיר בלי להפיל את הבקבוק. הפה שלו על הפה שלי לפני שהדלת נסגרת. הוא נוהם ומשתמש באחת הידיים הגדולות שלו כדי להצמיד את הידיים שלי מעל הראש שלי כשהפה שלנו זזים בסנכרון. יש תענוג אשם רצחני בדרך שבה זה מרגיש כאילו הוא טורף אותי בכוונה. שנינו שונאים את זה ויש תחושת נוחות בידיעה שזה לא בסדר. שאף אחד מאיתנו לא רוצה להיות כאן ולעשות את זה. הזאב שלי צף ואני הודף אותו כדי לקחת נשימה עמוקה. אני לוקח ממנו את הבקבוק ולוקח לגימה גדולה לפני שאני הולך על החולצה שלו. הוא נוהם בהסכמה כשאני קורע אותה ודוחף אותו אחורה עד שהוא נופל על המיטה. אני לא מהסס לפסוע עליו והוא לא מהסס לקרוע את הגרביונים שלי. "חשבתי עלייך מסתובבת בשטח שלי בלי שום דבר מתחת לשמלה הקטנה והטיפשית הזאת," הוא אומר. אני צוחק ומרגיש את מלוא ההשפעה של המשקה. "את די יפה, פרנישס," "במובן של זאבה פראית?" אני שואל ומושיט יד לחגורה שלו. "במובן של גברת חתולים משוגעת," הוא נוהם ומושיט יד בין הרגליים שלי. "את רטובה," "טוב, אתה חם," אני מושך בכתפי. "ואתה סוג של חרא. יש לי עניין עם חתיכות חרא תובעניות שלא יודעות איך לקבל לא כתשובה," "הדבר המזוין הזה," הוא נוהם על השמלה שלי. הוא אוחז בחזית שלה ומושך וקורע אותה לשניים. "יש לה אבזמים," אני צוחק. "שיזדיין," הוא מושך אותה נקי מהגוף שלי. הוא קורע את החולצה שלי באמצע ודוחף אותה מספיק כדי לחשוף את השדיים שלי. העיניים שלו נשארות על שלושת סימני הטפרים הענקיים מהגורגונה שסולותי בתקווה שזה יהרוג אותי. לרגע אני חושב שהוא איבד את מצב הרוח שלו אבל אז הוא מחליק את ידו על הגב שלי ומושך אותי אליו, ולוקח את הפטמה שלי לפה שלו ויונק חזק. הכאב חודר לגוף שלי ואני משפשף את עצמי נגדו. לא הייתי מעורר כל כך הרבה זמן שהבטן התחתונה שלי כואבת מרוב שאני מגורה. אני רגעים ספורים מלגמור והוא נושך אותי כאילו הוא לא יכול לקבל מספיק. "פאק, מלך הליקאנים אני הולכת לגמור," "את כל כך עקשנית," הוא נוהם והופך אותנו כדי שהוא יוכל להצמיד אותי למיטה. "היכרות חשובה. אני מבין אם אתה צריך זמן להגיע לשם," אני נאנח כשהוא עובר לשד ימין שלי. "אחרי זה, אני לא אצטרך היכרות," הוא צוחק. הוא מתרחק ועוטף את זרועותיו סביב הירכיים שלי כדי למשוך אותי לקצה המיטה. "אתה צריך היכרות, המלך שלי," אני צורח כשהוא נצמד לדגדגן שלי בלי אזהרה. היד שלי מחליקה לתוך השיער המטופש שלו בצבע כסף. "פשוט תמשיכי לקרוא לי ככה," הוא נושך אותי. החרא נושך לי את הדגדגן ואני גומרת כל כך חזק שהראייה שלי מחשיכה לשנייה. אני לוחץ את הירכיים שלי סביב הראש שלו ושומר עליו שם והוא פשוט ממשיך למצוץ. "שיט, מלך הליקאנים," אני צועק. "כמעט ריסקת לי את הראש," הוא צוחק ומביט בי. "עוד לא התחלתי אפילו,"