פרי: "אני מרגישה מאוד לא לבושה פתאום," אני לוחשת. "את אכן," הוא צוחק ומושך אותי קרוב יותר. כל עוד זה לא מפריע לו, גם לי לא. "מלכי," שני גברים פונים אליו כשאנחנו מתקרבים. העיניים החשמליות שלהם נוחתות עלי ואני נאלצת להדוף את הזאבה שלי. העור שלי גועש כשהיא דוחפת אותי לנסות ולנטרל את האיום שלפני. נהמה עולה בגרוני ואין לי ברירה אלא לאמץ את הזאבה הקטנה והאידיוטית שלי. "מה לעזאזל אתם בוהים?" אני כמעט יורקת לעברם. שניהם מחייכים ומסתכלים על המלך. "סלחי, מלכתי. היא התחילה להכיר את העיר והיא יכולה להיות קצת עוינת כשהיא רעבה," המלך מחייך. העיניים שלהם משתנות. האיום שלהם דועך כשהוא מחייך אליהם, לא. לא אליהם. העיניים שלו עלי. הוא התאמן בלעשות הצגה טובה. התנועות והחיוכים שלו חלקים וכמעט אמיתיים. אני יכולה לעבוד עם זה. "אני מתנצל על חוסר הנימוס שלי, גברתי," שניהם אומרים באותו הזמן ומתקדים. אני מגלגלת עיניים ומנערת את זה. המלך משתעל קלות. "לא נגרם נזק," אני אומרת בנימוס ככל שאני יכולה. הוא פולט צחוק נשיפתי. "פרי, אלה האלפות הממלאות מקום שסורקות את סביבת המשרד החדש שלך," הוא מודיע לי. "ג'ונתן וכריסטופר. הם אחראים לשמור עליך בטוחה," "אה," אני מהנהנת. "אז אני מניחה שגם אני צריכה להתנצל. אני לא רגילה להיות בסביבה של כוח אמיתי כזה. זה גורם לזאבה שלי להיות דרוכה. שמי פרניקוס פור-אה. פרינס," "פרניקוס?" כריסטופר שואל ואני נשבעת שיש זיהוי במבטו. "את בת הזוג לשעבר של דארן. אני כל כך מצטער על אובדנך," "מה לעזאזל?" אני מסתכלת על המלך. "סלח לי, מלכי. דארן פורי הוא הבן של אליזה רומן. היא הייתה מזווגת לזאב. אני מאמין ששמו הוא-" הוא נאנח ומגרד את החלק האחורי של ראשו. "ג'ייקוב," אני מספקת. "כן," הוא מהנהן. "היית מזווגת לליקן?" המלך שואל אותי. "לא למיטב זכרוני. לא ידעתי שאמא של דארן היא ליקנית," אני מושכת בכתפי. ג'ייק יכל להזהיר אותי לעזאזל. עכשיו תראה אותי. אני נראית כמו אידיוטית מזדיינת. "הוא לא השתנה כמו אחד," "נפוץ בגזעים מעורבים," ג'ונתן מהנהן. "ברוכה הבאה לקליפטון וויי, גברתי. אנו מקווים שתיהני משהייתך," אני צריכה לעצור את הצחוק שלי בגלל האופן שבו הוא אומר את זה כי ברור שיש משמעות נסתרת מאחורי זה. המלך מכיר בכך ונוהם עליו. שניהם עושים צעד אחורה. "היה נעים להכיר," אני מנופפת להם כשהמלך מוביל אותי משם. "את פשוט מלאה בהפתעות קטנות ומעצבנות," הוא נוהם כשאנחנו מתקרבים לאוכל. "תאכלי," "פאק כן," אני ממלמלת לעצמי. "אני גוועת ברעב," אני חוטפת ענב מאחת המגשים ומקפיצה אותו באוויר. אני פותחת את הפה כדי לתפוס אותו אבל הוא מקדים אותי. אני נוהמת עליו ולוקחת עוד אחד, הפעם אני מכניסה אותו לפה ולועסת אותו תוך כדי שאני בוהה בו בחזרה. "את תוססת," הוא מחייך חיוך זדוני. "ובכן, קיבלתי עבודה חדשה ומגניבה שבה אני לא צריכה להתמודד עם חרא כמו קלווין. אני גרה בטירה גדולה שנחצבה לתוך צד ההר לפני תשע מאות עשרים ושש שנים. יש טון של אוכל ואני זוכה לישון אחרי זה," אני לוקחת לחמניית לחם חמה ממגש אחר. זה מריח כמו חמאה מומסת ופרמזן. אני קורעת אותה לשניים ונוגסת. "זה כל כך טוב," אני אומרת ומציעה לו את החתיכה השנייה. "תטעם," "בסדר," הוא אומר ומתכופף לקחת ממני עם הפה שלו. "מה לעזאזל?" אני צוחקת ומסתכלת סביבי בתקווה שאף אחד לא מסתכל אבל כולם צופים. הפטפטת הקלה נפסקת כשהם בוהים בנו. "מה לעזאזל?" "זה דבר מסורתי אצלנו," הוא מסביר. "את לא מאכילה אף אחד מלבד בן הזוג שלך," "אה, בגלל זה אתה כל כך מוזר לגבי האוכל," חשבתי שזה היה קינק. "זה עניין רציני, פרי. אף אחד אחר," הוא מזהיר. "הבנתי," אני מהנהנת. "גברתי," אישה ניגשת אלינו ומציעה לי צלחת זהובה. אני לוקחת את זה ממנה. הילדה הזאת חייבת להיות לפחות מטר תשעים. "פרי, זאת אנדרומדה. אחותי הקטנה," הוא מציג אותה באגביות. "אממ," אני מסתכלת סביבי ומוצאת מפית לנגב את הידיים ואת הפנים האידיוטיות שלי. "שיט קדוש, את נסיכה," אני מציעה לה את ידי. היא מחייכת ולוקחת אותה. "וואו, אני לגמרי רואה את הדמיון," "יש לך אחת תוססת הפעם, אח," היא מסתכלת עליו. יש להם את אותן עיניים יפות בגוון לבנדר. אותו זוהר מצמרר בעור שלהם. השיער שלה הוא גם גוון אפור כהה, אבל שלה כמעט פחם בתאורה הזאת. זה יושב על כתפה בגלים מושלמים. היא לובשת שמלת סאטן כחולה בהירה שגולשת בצורה מושלמת על גופה היפה. יש לה מה שאני חושבת שאולי זה קעקוע שבטי או סימוני דרגה על זרועה הימנית. הם באותו הגוון כמו השיער שלה. "את מהממת. זה כמעט כואב להסתכל עלייך," אני פולטת והיא מחייכת. "את די יפה בעצמך," היא אומרת. הקול שלה עמוק, אבל באותו הזמן נשי וראוי להשתגע. "אני פרי, אגב," "פרי. זה חמוד," היא מחייכת ואז מסתכלת על המלך. "אמא רוצה לדבר איתך. למה שלא תעלה לחדר העבודה שלך ואני אשמור על ה-" היא עוצרת ומסתכלת עלי. "זאבה קטנה," "אם יקרה לה משהו," הוא נוהם. "יש לי אותה," היא מגלגלת עליו עיניים. הוא מפנה את תשומת לבו אלי. ההתנהגות השובבה שלו נעלמה מזמן ואני מתחילה לדאוג לגבי האמזונה המהממת שמאחוריו. "תאכלי. תנסי לא להתחיל כלום. תישארי עם אנני," "כן, מלכי," אני מתקדת. היא צוחקת. "את לא צריכה לקרוא לי ככה," "לא הצגת את עצמך רשמית כשום דבר אחר," אני מזכירה לו. עיניו מצטמצמות כשהוא נשען פנימה עם נהמה מאיימת נמוכה הרוטטת בחזהו. הלב שלי מתחיל לרוץ ואני מנסה לצעוד צעד אחורה אבל הוא תופס אותי בכתפי. "בסדר, תפני אלי כמלכך," שפתיו נוגעות בשפתי רק מעט לפני שהוא מתרחק ומסתער משם. "שיט קדוש, חשבתי שאני הולכת למות," אני פולטת ומניחה את ידי על החזה שלי. אני מסתכלת על אחותו החמה כשהיא צוחקת. "אין לך מושג למה נקלעת, זאבה קטנה," היא אומרת. "את לא טועה," אני תופסת את המקום ומתחילה לתפוס דברים. אני מחליטה שלא משנה מה אני אוכלת כל עוד זה אוכל. "שמעתי שהיית מזווגת לרומן," "לא ידעתי וזה היה לפני זמן מה," אני דוחפת לפה שלי מה שאני חושבת שהוא פרוסת עוף דקה. "זה היה כנראה למען בטיחותם," היא אומרת. "זה מסביר למה את כל כך גבוהה לזאבה. למה התוקפנות שלך גרועה כמו של אלפא," "אין מצב. באמת?" "מממ," היא מהנהנת. "הנשיכה של ליקן משנה את האנטומיה של בן זוג. לא כל אחד יכול לשרוד נשיכה של ליקן. אפילו ליקנים עצמם. בגלל זה יש מעט מאוד נקבות," זה עצוב להפליא. למה ג'ייקוב לעזאזל לא אמר לי כשבאתי לראות אותו קודם לכן? "אני מצטערת," אני מוצאת את עצמי מזדהה. "את מזווגת?" "לא," היא מנענעת בראשה. "אני לא מספיק מבוגרת," "חכי, בת כמה את?" "חמש עשרה," "את בת חמש עשרה?" אני כמעט צועקת. היא צוחקת. "כן," היא מהנהנת. "אני אהיה בת שש עשרה בעוד כמה ימים. בגלל זה אנחנו כאן. אמא שלי מקווה שהבן זוג שלי כאן," "את מתרגשת?" אני שואלת. "פאק לא," היא מנענעת בראשה. "היית?" "בכנות, פחדתי בעיקר להשתנות. דארן הדריך אותי דרך זה. לא ידעתי למה בהתחלה אנחנו סוג של נלחמנו הרבה. ואז כשזה נגמר, לא יכולתי לחשוב על מישהו יותר טוב," מעולם לא אמרתי את זה לאף אחד. אני מתכוונת שאני מניחה שהשינוי שלי דיבר בעד עצמו, אבל להגיד את זה בקול רם איכשהו מרגיש כמו משקל שהוסר מכתפי. "אפילו לא מלך הליקנים?" היא מחייכת חיוך זדוני. "הוא סוג של חרא. הוא נראה קצת אבוד," אני מודה. "מאוד," היא נאנחת. "איך היה בן הזוג שלך?" "חרא," שנינו צוחקים. "אבל הוא היה האדם הכי חכם שהכרתי. הוא דחף אותי להיות הגרסה הכי טובה של עצמי. אני סוג של תחרותית ואני חושבת שהוא אהב את זה בי. שנינו היינו בטא אז היה הרבה על מה להתחרות ואז גילינו שנועדנו להיות ביחד," איבדתי את התיאבון שלי. "אני מצטערת," היא אומרת ברכות. "לא התכוונתי לעצב אותך," "זה בסדר. זה משהו שלעולם לא נעלם. מעולם לא הייתי צריכה לדבר עליו קודם. החבילה פשוט טאטאה את מותו מתחת לשולחן והתנהגה כאילו הוא מעולם לא היה קיים," "זה בטח היה קשה," היא טופחת לי על הראש באותו אופן שהמלך עושה. אני צוחקת ומכריחה את עצמי לסיים את האוכל שלי. מלצר ניגש עם מגש ועליו שמפניה. הגוף שלי רוצה את זה. משתוקק לזה, אבל אני דוחה את זה בכל מקרה. "זה סוג של גס רוח להגיד לא," אנדרומדה לוחשת. "הם כאן בשבילך," "אה," אני אומרת ולוקחת את המצנח כשהמלצר מציע לי אחד. אני בוהה במשקה הזהוב המבעבע. כשאני מרימה את הראש אני רואה אותה מסתכלת עלי בציפייה. אני לוקחת לגימה והזאבה שלי מיד מוצאת נחמה בזה. אני מכריחה את עצמי לא לרוקן את כל הדבר בבת אחת. "זה טוב?" היא שואלת. "זה מר," אני מנענעת בראשי. "ובכן, ובכן, ובכן," אנדרומדה נאנחת ועושה צעד אחורה כשגבר, הדיוקן היורק של המלך יוצא מהטירה לחצר. "מה זה? זאבה קטנה בקליפטון וויי? את בטח הסחיטה החדשה של אחי," הוא צוחק. "הרשי לי להציג את עצמי, גברתי," הוא מצמיד את זרועו על בטנו ומתקדם. "שמי ג'יימס פרינס. היורש השני לכתר. אולי כבר שמעת עלי,"