פרי האדם שמביט בי הוא מישהו חדש לגמרי. אני כואבת בכל מקום. לורה וצוות הניקיון שלה עשו ניקוי עמוק. שעווה במקומות שמעולם לא עשו לי שעווה קודם. העור שלי מבריק מכל השמנים והחרא שהם שמו עלי. ככה מצאתי את עצמי על הרצפה הקרה, מביטה בתקרה המראה. "פרי," מלך הליקנים דופק על הדלת. "תן לי דקה," אני נאנחת. "סיילאס כאן," "זה אמור להגיד לי משהו? מי לעזאזל זה סיילאס?" "הבטא שלי," הוא נוהם. הבחור אוהב את הנחירות שלו. "אני אצא בעוד דקה," אני משפשפת את הפנים ומתיישבת. אני מסתכלת על הבגדים על הדלפק ושוקלת לקשור אותם יחד כדי להכין חבל. אני חושבת שמוט המקלחת המוזהב מספיק גבוה כדי לעזור לי כרגע. אני מחליקה על הטייץ השחור והשרוול הארוך השחור שסופקו. אני נאנחת למראה שמלת הקורדרוי עם רצועות הסרבל. "ברצינות?" אני מגלגלת את העיניים ומכניסה את הרגליים דרכה. אני צריכה להתפתל קצת כדי להעלות אותה סביב התחת שלי. אני מצליבה את הרצועות על הגב שלי וקושרת אותן. רק אז אני רואה שיש תחתונים שסופקו. אני מסתכלת למטה על הסט התואם ודוחפת אותו לתוך הכיור לפני שאני פותחת את הדלת. מלך הליקנים הוא גבר ענק. הוא חייב להיות כמעט שני מטר וחצי כי אני כמעט מטר שמונים והוא מתנשא מעלי. אני מתכוונת שזה הגיוני. לורה וחבורתה היו בערך בגודל שלי ויותר גבוהים. הם גרמו לי להרגיש קטנה. זה מצחיק כי בחזרה לרד ווד, תמיד הייתי הבחורה הכי גבוהה בחדר. השיער שלו מעניין כמו העיניים שלו. הוא אפור כהה כמעט מתכתי. העור שלו שזוף אבל יש רמז למשהו שנותן לו זוהר מצמרר באמת. המבנה שלו נשגב. הדבר הזה נוצר כדי להיות הטורף שהליקנים נועדו להיות. אני תוהה איך הוא נראה בצורת הליקן שלו. אני בטוחה שזה מפחיד. "את נראית הרבה יותר טוב," "אני מקווה שכן. אני מרגישה כאילו פשטו לי את העור ואז תפרו אותי מחדש. תודה לך על זה," "אין בעד מה," הוא אומר ומסתכל מעבר לכתף שלי. אני מסתכלת אחורה ואז בחזרה למעלה אליו כשהוא בוהה בתחתונים החדשים שיושבים שם. "לא אוהבת?" "תחרתי מדי," אני מושכת בכתפי. אני לא הולכת לספר לו שלא טרחתי לבדוק מה זמין. "רשמתי," הוא מהנהן. "בואי. תני לי להציג אותך לבטא שלי," "יש לך אלפא?" אני שואלת. "יש לי מעל מאתיים אלפות. אף אחת מהן לא תשמח לעבוד בשבילי כאן. אנחנו לא כמו זאבים. האלפות שלנו אוהבות לקרוע דברים. מלך טוב לא ימנע מהן את זה," מלך טוב. נראה את זה, בחור גדול. סיילאס הוא הגבר הגדול שוקולד כהה שליווה אותי לג'יפ הבוקר. הוא קצת יותר נמוך מהמלך עצמו. השיער שלו הוא תספורת באז פשוטה ויש לו עיניים ירוקות חשמליות יפות. בדומה למלך שלו, סיילאס הוא גבר יפה מאוד. לבוש בחליפה עסקית שנראית יקרה מאוד. "זֶה סַיִלָאס ג'וֹנְס. סַיִג', זאת פֶרְנִישְׁיֶס היא תהיה המלכה הממלאת מקום החדשה שלנו," הוא מציג אותנו. "אני מעדיפה פרי. אף אחד לא קורא לי פרנישס," אני אומרת ומושיטה את ידי. הוא מחייך ולוקח אותה. היד שלי נראית כל כך קטנה בידו. "את יכולה לקרוא לי סאי," הוא מהנהן. "שמעתי שאת טובה בכספים," "נכון. שמעתי שאתה בסדר," "זו הגזמה," הוא מנענע בראשו. "תכירו, סאי. יש לי הכנות לעשות. תספר לה מה היא צריכה לדעת," מלך הליקנים אומר בלי להרים את מבטו מהטלפון שלו. "תן לה את המידע שלי למקרה שהיא תצטרך משהו ממני. תן לה לראות את הזקן," "כן, אדוני," סיילאס הסכים בלי היסוס. "אתה שוכח משהו?" אני עוצרת אותו. הוא נעצר ומסתובב כדי לפנות אלי. "מה?" הוא דורש. "השם שלי הוא פרי. זה סיילאס," אני מצביעה על הבטא שלו. "ואתה?" "את לא יודעת את השם שלי?" "לא היה לי מושג מי אתה לפני הבוקר הזה," אני מושכת בכתפי. סיילאס מהדק את שפתיו ומסתכל הצידה. "קצת יהיר מצדך להניח שכולם יודעים מי אתה," "יש לך פה מאוד לא מכבד, זאבה קטנה," הוא נוהם. "תקני את זה," הוא עדיין לא אומר לי את שמו כשהוא הולך. "ג'ונאס זכרי פרינס," סיילאס מודיע לי. "לעולם לא הייתי מנחשת את זה. אני חושבת שמעולם לא פגשתי מישהו בשם ג'ונאס לפני," הוא מוביל אותי דרך בית הלהקה ונותן לי סיור כדי לקנות למי שצריך זמן להשיג את מה שאני צריכה יחד. המקום הזה הוא לא בית. זה ממש טירה והייתי יודעת את זה אם הייתי מספיק בטוחה להסתכל עליה כשהגענו. עכשיו אחרי שקיבלתי קצת מים, אלקטרוליטים ואוכל. אני מרגישה הרבה יותר טוב ואני קולטת את הסביבה שלי כראוי. הטירה חצובה בצד גבעה עצומה באזור הכפרי. מהחדר שלי יש לי נוף של החצר, אבל הנוף הקטן הזה לא עושה צדק לגדולתו של המקום הזה. זה שתים עשרה קומות של אלגנטיות. המבנה בסגנון ימי הביניים עבר מודרניזציה. הקירות עוצבו מחדש כדי לשלוט בטמפרטורה. הרהיטים הויקטוריאניים משתנים בצבע בכל קומה. הראשון הוא גוון ירוק יער כהה. יש דיוקנאות ענקיים של מלכים ומלכות לשעבר בכל מקום. לומר שהמקום הזה הוא יצירת אמנות זה לשים את זה בקלות. הבחור הזה הוא מלך אמיתי. גזע גוסס תקוע בעידן שבו המסורות נמחצות על ידי טכנולוגיה והחברה המרכזית. מסכן. אני לא מבינה איך מישהו הצליח להיכנס למקום הזה כדי להגיע לבת הזוג שלו. איפה הוא היה? איפה היו השומרים? מי היה אחראי להגן עליה? כשאנחנו מגיעים לקומה העליונה יש חלק סגור לחלוטין עם מחסום של רהיטים ותכשיטים מוזרים אחרים. "מה זה?" אני שואלת ומצביעה על זה. "הראיתי לך מאות שנים של היסטוריה וזה מה שמסקרן אותך?" סיילאס מחייך חיוך זדוני. "אני מתכוונת, זה המקום היחיד בכל הארמון שלא מלוטש," אני מעבירה קצה אצבע של אבק כדי להראות לו. "זה הסטודיו הישן של ליידי אווה. היא הייתה אמנית. זה כל מה שהשתייך לה. ג'ונאס הביא לכאן את כל מה שהיא ציירה ופיסלה כדי שהוא לעולם לא יצטרך להסתכל על זה שוב. מה עשית עם הדברים של הבת זוג שלך?" "אה? אני אממ- ערימתי את זה בדשא של האלפא והצתתי את זה. הייתי שותה, שותה," חלק מהדברים האלה נראים כאילו הם שייכים למוזיאון. "איך זה הלך לך?" "ובכן, גנבתי את המשאית שלו ורדפתי אחרי בעיר. עשיתי חדשות לפני שהמשאית הושמדה ונעצרתי. הם לא הגישו כתב אישום. כל מה שקיבלתי היה סטירה על היד ועבודות שירות למשך חודש," "הצתה וגניבת רכב. היית יוצאת מכאן לפני שהיית מצליחה להצית את החצר הזאת," "לזה כיוונתי, אבל אשמה היא רגש חזק מאוד," "את כלבה מרושעת אחת," הוא צוחק. "אין לך מושג, סיילאס. למדתי מהטובים ביותר," "ההורים שלך?" "הבת זוג שלי,"