פרי זה דבר אחד להתגעגע למוות, ודבר אחר לגמרי לבהות בו ישירות. ג'יימס הוא גרסה צעירה יותר של המלך. הם בערך באותו גודל, אבל ברור שיונס הוא הבכור. לאיש הזה יש הילה מאיימת מאוד, והיא לא כמו של המלך. זה, זה הרבה כמוני. הוא מת מבפנים. איש שמחפש דרך החוצה. זה ניכר בגישה חסרת הדאגות שלו. החיוך הערמומי על פניו. האופן שבו הוא לבוש. הוא לובש ג'ינס סקיני קרוע. חולצת טי של הלהקה Falling In Reverse, קפוצ'ון כחול כהה ואפוד ג'ינס. אני ממש אוהב את המגפיים שהוא נועל. אני בטוח שהם עם מגן פלדה. החצר שוב השתררה דממה מוחלטת. "אני לא יכול להגיד שזה קרה," אני אומר ומוריד את המגלשה. אני נעמד מול הלייקן הצעיר שלידי ודוחף אותה מאחורי. הוא צוחק עלי. "יש לך קצת יותר אומץ מהזבל האחר של הזאבים שהוא הביא לכאן," הוא אומר. עיניו זוהרות בסגול כשהוא מתקרב ואני נותן לזאבה לדבר בשבילי. היא נוהמת ולוחצת על העור שלי. מראה לו שהאיום שלו יותר ממוזמן. "תעשה צעד אחורה," אני מזהיר אותו. הוא עושה צעד אחד קדימה. אנדרומדה אוחזת בפרק כף היד שלי וגורמת לי להפיל את המגלשה. הציפורניים שלי מתארכות והפעם, אני מתמקד בזאבה שלי. אני מאיים עליו כשהוא נשען כדי להריח אותי. כשהיא מנסה להתקרב אני דוחף אותו. הציפורניים שלי חותכות את חולצת הטי שלו. "אמרתי לך לעשות צעד אחורה, חתיכת חרא," "את הולכת להיות הרבה כיף," הוא מחייך ומראה לי את הניבים הגדולים והחדים שלו. "אתה לא אמור להיות כאן, ג'יימס," אומרת אנדרומדה בביישנות. החרא הזה סוף סוף עושה צעד אחורה ומסתכל עליה. "שמעתי שאת בעיר, אחות קטנה," הוא מחזיר את הניבים שלו ומרגיע. "את הולכת להשתנות בירח המלא הזה. לא חשבת שאפספס את זה, נכון? הבאתי כמה חברים בגילך. אולי אחד יכול להיות הגורל שלך," הוא מושיט יד אליה, ובלי לחשוב אני סוטר לידו ומתריע עליו שוב. עיניו חוזרות אלי והאף שלו מתרחב. אנדרומדה עוזבת אותי וחוזרת אחורה. "באמת?" "אל תיגע בה," אני נוהם. הזאבה שלי לוחצת על העור שלי שוב, הפעם מתכוננת להשתנות. "למה שלא אחסוך לנו את הזמן-" הוא נוהם ומשחרר את הציפורניים שלו. "ואני פשוט אהרוג אותך עכשיו?" אני עושה צעד אחורה כשידו הענקית סוטרת לעברי. אני מתכופף נמוך ובועט בחלק הפנימי של הקרסול השמאלי שלו בזמן שאני אוחז בפרק כף היד שלו. רגליו קורסות והברך שלו פוגעת בלבנה האפורה חזק מספיק כדי שהסדק יהדהד בחצר. אני עושה צעד אחורה ודוחף את אנדרומדה כשהוא מיילל מכאב. הוא מסתכל עלי והדם שלי קופא כשהפנים שלו מתחילות להשתנות. נהמה חזקה עוצרת את כולם, כולל את ג'יימס. אני דוחף את אנדרומדה רחוק יותר ממנו כשהמלך פורץ מהטירה והולך ישר אל אחיו. "יונס!" אישה צועקת מאחוריו בדיוק כשהוא משחרר את הציפורניים שלו כדי לתקוף. הוא עוצר מבלי להוריד את עיניו מאחיו. ג'יימס מתנשף כשהוא מנסה לקום, אבל הוא נכשל. עיניו חוזרות אלי ואני מחייך בידיעה שהברך שלו כנראה שבורה. זה היה מהלך שלמדתי בשביל בן הזוג שלי כשתמיד היינו אחד נגד השני. הוא נקע לי את פיקת הברך. הוא בילה שלושה שבועות בהתנצלות בפני לאחר מכן. עשינו קעקועים תואמים כשהגבס ירד כדי לחגוג. "היא תקפה אותי," הוא נוהם. "אתה התחלת את זה," צועקת אנדרומדה מאחורי. "אתה עשית," אני מחייך. הוא נוהם עלי שוב רק כדי לפגוש את מבטו של המלך. "תזדיין מהבית שלי," הוא אומר בשלווה וזה הרבה יותר מפחיד מאשר כשהוא כועס. "אני פצוע," אומר ג'יימס בשובבות. האישה בראש המדרגות ממהרת למטה ועומדת ביניהם. אני מניח שהיא אמא שלהם. "הזאבה הקטנה והטיפשה הזאת פגעה בי," "אתה האידיוט המזדיין שנתן לזאבה לפגוע בך," לועג המלך. "קח אותו למרפאה. תוציא אותו מפה," סילאס וכמה אחרים מתקדמים ומרימים אותו מהקרקע. עיניו נשארות עלי עד שהוא נעלם בפנים. אני נרתע לאחור כשהמלך פונה להסתכל עלי. עיניו שחורות כזפת. קשתות העין הסגולות שלו זוהרות. אני נשאר דומם כשהוא מתקרב אלי. "אני מצטער," אני נחנק מהכוח של הדומיננטיות שלו. אני מוריד את ראשי בכניעה ולא מסוגל לשמור על קשר עין איתו. אני כמעט קופץ מהעור שלי כשהאצבע המכווצת שלו נכנסת מתחת לסנטר שלי וגורמת לי להסתכל עליו שוב. "אני מצטער," "על מה אתה מצטער, זאב קטן?" הוא שואל בעדינות. "אני לא יודע," אני מודה. "יש לך עיני שד," הוא נאנח ונותן לראשו ליפול אחורה. הוא לוקח נשימה עמוקה ומשחרר אותה לאט. ידו חוזרת למצב נורמלי וכשהוא מסתכל עלי שוב, עיניו לבנדר רכות. הוא מחייך ומסתכל מעל ראשי על אחותו. "את בסדר?" "כן, הזאבה הקטנה הגנה עלי," היא אומרת ברכות. "היא עשתה?" שואלת האישה מאחוריו. "אמא, זאת פרי," הוא אומר ומסתכל עלי. "פרי, זאת אמא שלי. המלכה אלגרה פרינס," אני עושה צעד אחורה ומשתחווה לה. "זה היה מאוד פזיז מצדך," היא נוזפת בי. "הבן שלי הוא אלפא לייקן. למה שתעשי את זה?" "היא רק ילדה," אני אומר בלי להסתכל עליה. זה מרגיש גם חסר כבוד. "תודה, פרי," היא מתקרבת, וכמו בנה היא גורמת לי להסתכל עליה. "את לא צריכה להוריד את הראש בפני אף אחד מאיתנו. את חלק מהמשפחה הזאת לכל זמן שתהיי כאן. את מבינה?" "כן, המלכה שלי," אני מהנהן. "אלי," היא מתקנת אותי. "הרווחת לפחות את זה, פרי," "אלי," אני מסכים. "תוציא אותה מפה, יונס. אני אטפל בשאר," "בואי," המלך מושיט את ידו. אני מציץ חזרה לאחותו. "תודה," היא מחייכת בחיוך הדוק. אני מהנהן לה ולוקח את ידו של המלך. הוא אוחז בשלי בחוזקה ומושך אותי לצדו. אני כמעט נופל כשהוא דוחף אותי לפניו כשאנחנו בפנים. "את יצאת מדעתך?" הוא שואג. אני עושה כמה צעדים אחורה כשהוא מתקרב אלי. "הוא היה יכול להרוג אותך," "חשבתי שזאת המטרה," אני מרים את ידי להגנה. הוא נוהם ומסתכל עלי. "הוא פגע בך?" הוא דורש. "לא, הוא לא נגע בי," "אם תמותי לפני שאני אוכל לסמן אותך כל זה יהיה לשווא," הוא תופס את פרק כף היד שלי ומושך אותי איתו. אני צריך לרוץ כדי לעמוד בקצב שלו כשהוא לוקח אותנו למעלית. אני שומר את ראשי למטה ופתאום מרגיש מוצף. אף אחד מעולם לא צעק עלי ככה. אני מתכוון, כן. דארן היה עושה את זה כל הזמן, אבל עבר הרבה זמן מאז שנזפתי בי. אני לא בטוח למה, אבל אני מתחיל לבכות. אני נלחם בשפה הרועדת הטיפשית שלי לשווא. דמעות חמות מחליקות על פני כשאני בוהה בזרועי בידו הענקית. הוא יכול לשבור אותה בהינף פרק כף היד ואני פשוט אצטרך לעמוד כאן ולקבל את זה. אני יכול להרגיש את הזעם יוצא מגופו. "למה את בוכה?" הוא דורש. הדלת מצפצפת ואז נפתחת. הוא מושך אותי איתו כשהוא לוקח אותי במסדרון לחדר שלי. "שאלתי אותך שאלה, פרנישס," הוא אומר בכעס. "אתה צועק עלי," אני עונה בטיפשות. אנחנו עוצרים מול הדלת שלי והוא סוף סוף משחרר אותי. ידי הולכת מיד לפרק כף היד שלי. כואב לי. אני מסתכל למטה ורואה את הסימנים האדומים מתחילים להיווצר. הזאבה שלי מייללת מכעס בגלל האופן שבו מתייחסים אלי. עם זאת, אין שום דבר שאני יכול לעשות או לומר. ראשית, הוא המלך. שנית, הוא הבעלים שלי. אני הרכוש שלו. הוא יכול לעשות בי כרצונו. באופן חוקי. "אני לא מאמין שהוא כאן," הוא נוהם ומסתובב. אני קופץ כשאגרופו חודר את הדלת שממול לשלי. אני עושה צעד אחורה עד שאני נצמד לדלת שמאחורי ומנסה לעשות את עצמי קטן ככל האפשר. הוא שואג ופוגע שוב ושוב עד שזה רק חתיכות על הרצפה. הוא אוחז במסגרת כדי להחזיק את עצמו כשהוא מתנשף נהמות עמוקות מלאות כאב. עוד דמעות מחליקות על פני כי חרא קדוש. האיש שלקח ממנו הכל פשוט עמד בביתו כאילו שום דבר לא קרה ולא היה דבר אחד שהוא יכול לעשות מול אמו ואחותו. אני מריח את הייאוש שלו באוויר סביבנו וכל מה שאני יכול לעשות זה לעמוד כאן ולראות את היצור הכי מפחיד שאי פעם ראיתי בעיני מתפרק. "אני ממש יכול להשתמש באיזה משקה, עכשיו," אני מרחרח ומנגב את פני. "כן, גם אני," הוא נחנק.