פרי "כל כך דאגתי לך," יעקב כורך את זרועותיו סביבי. אני נסוג לאחור ומביט בו כשהוא מחפש נואשות סימן למשהו לא בסדר. "אני בסדר," אני מרגיע אותו. "הבחור הענק הזה, הליקן, לא פגע בך, נכון?" "ואתה מה היית עושה אם הוא היה פוגע בה?" שואל סיילאס מאחורי. אני מביט בו בחזרה ונוהם כאזהרה. "לך תחכה בחוץ, סיי," אני נועץ בו מבט. הוא נדרך, אבל אז כנראה נזכר שאני סתם זאבה קטנה ומזלזל בי. הוא קד קידה בחוסר רצון ועוזב את הבית הנחמד הזה. "את לא יכולה לעשות את זה לליקנים, פרי. השתגעת?" יעקב נוזף בי עם כל הדאגה כלואה בפניו. "אני-אה," אני מביט סביבי ומושך אותו לתוך הסלון בסגנון עכשווי מאוד. "המקום הזה מגוחך," "זה מה שאמרתי," הוא נאנח ומנסה לאסוף את עצמו ומתיישב איתי. "אתה צריך לראות איפה הוא מחזיק אותי. זה שתים עשרה קומות של 'זה לא יכול להיות אמיתי'," "אני מאמין לזה. מי הבחור הזה בכלל?" "קוראים לו ג'ונאס זכרי פרינס," "אתה צוחק," הוא מחייך. "הבן של מלך הליקנים?" "הוא מלך הליקנים עכשיו או נלחם להיות בכל מקרה," "אוי, שיט. ומה הוא רוצה ממך?" "אממ, אל תיבהל. כבר הסכמתי לזה ואני לא חושבת שאני יכולה לסגת יותר. לא היה הרבה מקום ל'לא' לידיעתך," "לעזאזל, פרי," הוא נוהם. "מה?" "אח שלו הרג את בת הזוג שלו כשהיא הייתה בהריון ומנסה לחבל בשלטון שלו על ידי הריגת כל בנות הזוג הפוטנציאליות שלו כדי שלא יהיה יורש," "אל תגידי לי שהסכמת להיות, בת זוג פוטנציאלית. הדברים האלה הם רוצחים. רוצחים אמיתיים, פרי," "אני יודעת. מה עוד אני אמורה לעשות, ג'ייק? הוא קנה אותי מאדמות הלהקה. לא ידעתי שזה עדיין מותר. אין הרבה שאני יכולה לעשות. אין לי אף אחד חוץ ממך ובגלל שאתה לא אבא שלי הביולוגי, אין שום דבר שאתה יכול לעשות גם כן," "אנחנו יכולים להבין משהו," הוא נשען לאחור כדי לחשוב על זה. "אנחנו יכולים להעלות את זה למלך האלפא," "אנחנו יכולים," אני מהנהנת. "אבל אני לא רוצה," "מה זאת אומרת, פרי?" "אני מתכוונת שאני לא רוצה ללכת למלך האלפא. אני מתכוונת שאני לא רוצה לעשות שום דבר בנוגע למצב," "פרי," הוא לוקח את ידי. "אני יודע שהמצב לא היה טוב מאז שדארן נהרג. שנינו מגששים באפלה, אבל זה לא הסוף שמגיע לנו. מגיע לך להיות מאושרת שוב, מותק. את הילדה הכי רחומה שפגשתי אי פעם. אני יודע. גידלתי שני חתיכות חרא. היית מזווגת לאחת מהן," "אז אתה יודע שאני הולכת לעשות את זה כי אני רוצה. אני מתכוונת שזה לא המצב הכי טוב להיתפס בו, אבל הבחור הזה צריך עזרה. האנשים האלה צריכים עזרה. אם אני יכולה לעשות עוד מעשה טוב אחד אחרון, למה שזה לא יהיה זה?" עיניו סורקות את שלי והוא נאנח. הוא מושך אותי לחיבוק. "פרי, אני יודע שאין הרבה שאני יכול לעשות כדי לשנות את דעתך ברגע שהיא מגובשת. את לא חייבת לאף אחד כלום. אם זה מה שאת רוצה עכשיו, אז בסדר. בואי נעשה את זה. מה ההצעה על השולחן?" "אתה ברצינות האדם הכי נהדר בעולם כולו. אני מתכוונת לזה," אני מחייכת אליו. הוא טופח על ראשי ומגלגל את עיניו. "נו, תגידי לי מה הוא צריך," "הוא צריך מלכה. מישהי שיכולה לגלם את התפקיד בכל מקרה," "כדי שתהפכי למלכה חייב להיות טקס הזדווגות. הוא יצטרך לסמן אותך ואת תצטרכי לסמן אותו. וההזדווגות תושלם אחרי כי הסימן שלו יפעיל לך את הייחום," "לא ידעתי את החלק האחרון, אבל כן. ידעתי את השאר," "פרי," הוא נאנח. "זה-" "אני יודעת," אני מהנהנת ומרגישה את חזי מתהדק. "מה את מקבלת בתמורה?" "אם זה יעבוד, אני זוכה להיות מלכת הליקנים," אני צוחקת. הוא מהדק את שפתיו. "ואם זה לא?" "אז אני מתה כמלכת הליקנים," אני מושכת בכתפי. "אני זוכה לחזור הביתה," "זה לא נשמע נהדר, פרי," הוא נאנח. "היית הילדה הכי קשה שהייתה לי אי פעם," "הייתי היחידה שהגיעה כל כך רחוק," אני לוחשת. "נכון," הוא מהנהן. "אם משהו יקרה לי, אני לא אשאיר אותך בידיים ריקות. ומי יודע, זקן. אולי תמצאי לעצמך בייב ליקנית משלך. הן מהממות וגדולות," "שמתי לב לזה," הוא צוחק. "את לא צריכה לדאוג לי," "לא, אבל אני רוצה. אתה אבא שלי. כמו זה שהביא אותי לעולם. אני יודעת שאני לא מקלה על העניינים, ג'ייק. זה גורם לי להרגיש יותר טוב בידיעה שאתה תהיה בסדר," אני לוקחת את ידו. "תודה," הוא טופח על ידי. "ליידי פרי. המלך מבקש את נוכחותך," סיילאס קוטע אותנו. יעקב נדרך ובוהה בי בחזרה. "אז, מלכות? זה משהו חדש לשנינו, ילדה," "בגלל שליקנים הם לא?" "לא בשבילי," הוא מנענע בראשו. "נדבר על זה אחר כך. כן?" "כן. יש לך הרבה היסטוריה ללמוד. הרבה יצפו ממך," "אני יודעת," אני נאנחת וקמה. "אני אראה אותך כשאוכל," "היזהרי. שימי לב לאופן שבו את מדברת לכולם. האנשים האלה לא שמים עליך קצוץ, פרי. את פולשת לבית שלהם," הוא מזכיר לי. "איי, איי, קפטן," אני מצדיעה לו. "אני אוודא שהספינה תישאר צפה," "ספינה טובעת היא ספינה טובעת, מותק. תשאלי את כל העצמות ששוכבות בתחתית האוקיינוס," הוא מנענע בראשו. אני צוחקת ועוקבת אחרי סיילאס. הדרך חזרה לטירה שקטה. להיות באזור הכפרי קצת מפחיד כי שקט. קולות העיר לא נשמעים בשום מקום. השמש שוקעת ולמרות שעדיין יש אור בחוץ, החושך סמיך יותר ממה שראיתי אי פעם. "את בסדר?" סיילאס שואל כשאנחנו מגיעים למדרגות. "פשוט קצת שקט כאן," אני אומרת כשהוא מלווה אותי למעלית. זו פלטפורמה קטנה שאולי יכולה להכיל שישה אנשים. הידית משמיעה צליל קליק מגניב כשהוא מסובב אותה ימינה. "המשימה שלך מתחילה כאן, פרי. יש אנשים בחצר. הוא מחכה," הוא אומר ברכות. אני נושמת נשימה עמוקה, מנערת את ידי ומנהנת. "אני נראית בסדר?" אני שואלת ותוחבת את שיערי מאחורי אוזני. "כן, בשביל מישהי שרצה כל היום," המעלית עוצרת למעלה והוא דוחף את השער ופותח אותו ומחכה שאצא החוצה. מלך הליקנים אכן מחכה לי. הוא שוב בטלפון שלו, אבל כשהוא מביט למעלה, הוא מחייך. סוג החיוך שנאלצתי למרוח על הפנים שלי כמה פעמים בעצמי. זה לא מגיע לעיניים שלו, אבל כמה אחרים צופים. אני מחייכת אליו ומרגישה קצת נסיכותית מכל מה שעשיתי היום, אני מדלגת אליו ועוצרת כמה סנטימטרים ממנו. זה תופס אותו בהפתעה כשאני צוחקת מהבעה שלו. "למדת להתנהג כבר?" הוא מושיט יד כדי להניח את ידו על מותני. "לא, אבל אני עייפה ורעבה. אז, אם אני צריכה להתנהג כדי לחזור לחדר שלי, להתקלח ולישון עד סוף חיי. אני אעשה את זה," אנחנו בוהים זה בזו לרגע לפני שהחיוך שלו הופך לאמיתי והוא צוחק. זה לא נעלם מעיניהם של האחרים. זה אפילו גרם לאלה שלא הסתכלו להסתובב כדי לפנות אלינו. "את הולכת להיות כאב תחת, נכון?" "אולי תקרא את האותיות הקטנות לפני שאתה קונה זאבת שיגעונית מדוכאת עם משאלת מוות," אני מושכת בכתפי. "אני אזכור את זה לפעם הבאה, זאבה קטנה," הוא נוהם ותוקע את אצבעותיו בצידי. אני קופצת קדימה וצוחקת. חזי פוגע בשלו. זרועו באה סביבי כדי לייצב אותי. "את מדגדגת," "מדגדגת בטירוף. אל תעשה את זה," אני צוחקת ומביטה בו באימה. הוא עושה צעד אחורה וצוחק. כל גופו רועד. "אני מצטער. זה היה-" הוא נושם כדי לעצור את עצמו מלצחוק. אני יכולה להרגיש את פני מתחממות ממבוכה. "אני מצטער. ההבעה שלך הייתה נהדרת," "אני שמחה שאני משעשעת אותך," אני מגלגלת את עיני. "בואי, פרי. אני רוצה שתכירי כמה אנשים," הוא מחייך ולוקח את ידי. אני מביטה בחזרה בסיילאס שנותן לי אגודל למעלה. כן, אני מסכימה עם האיש הענק הזה. אני זאבה קטנה בהשוואה לכל הליקנים הגדולים האלה. החצר לא נראית כמו שהיא נראתה כשעזבנו את הטירה בצהריים. החצר מוארת על ידי פנסי רחוב של פעם. הסוג שאתה מוצא בעיירה קטנה וחמודה שבה משפחה אחת מחזיקה בבעלות על הכל וכולם נאלצים לאהוב אותם כי בלי המשפחה הזו הם לא היו שם. יש אוכל מסודר לאורך המעברים וכולם לבושים במה שאני מאמינה שהם הבגדים הכי טובים שלהם, אבל אולי זה רק הלבוש היומיומי שלהם ליום רביעי. לפחות, אני חושבת שזה יום רביעי.