"אני מצטערת," אני חונקת את המילים, מוצאת נחמה בזרועותיו בפעם האחרונה. מר פרי ואני חברים לשתייה כבר זמן מה. כביכול הפסקתי בחודש שעבר אחרי שהרגתי קבוצת נוכלים ממש מחוץ לגבולות העיר. זה בא בגלים. הדחף להרוג מלווה בצער שאני לא רוצה להרגיש יותר. אני רק הציידת הטובה ביותר בכוח כי אני רוצה שמישהו או משהו פשוט יהרוג אותי כבר לעזאזל. אבל עדיין לא פגשתי את המניאק שיכול. הגורל לא העניק לי רגע אחד של שלווה כל כך הרבה זמן ואני רק רוצה שזה ייגמר. אני לא מספיק חזקה כדי לעשות את זה בעצמי. פעם חשבתי שאמא שלי חלשה, אבל בכל פעם שאני עומדת מול המראה. בכל פעם שאני מחזיקה אקדח, בכל פעם שיש לי הזדמנות לעשות את זה, אני מתחרטת. ואני חושבת עליה. אני שואלת את עצמי, מה סוף סוף עשה את זה? מה דחף אותה מעבר לקצה שאני לא מצליחה לעבור? שאלתי את המצבה ליד אבי פעמים רבות וציפיתי לתשובה. אף פעם לא מגיעה אחת. אני בוהה בתקרה כל הלילה ולא מצליחה לעצום עיניים. המיגרנה המסנוורת מתחילה כשהשמש זורחת. אני לא זוכרת מתי אכלתי או ישנתי לאחרונה. ג'ייקוב משחרר אותי בבוקר אחרי המשמרת שלו ומסיע את שנינו חזרה לבית שלי. בשביל הגישה עומד רכב שטח שחור. אחד ששייך לאלפא ואני מתחילה להתחנן ליקום שמורגן לא תצא מהדבר הזה כדי לנסות "לתקן" דברים. זה מאוחר מדי בחמש שנים. טימותי גרנט, הבטא הרשמי החדש יוצא באותו זמן שאני יוצאת. אני נאנחת בהקלה. "תודה לאל," אני ממלמלת לעצמי כשאני מתקרבת. "אתה כאן כדי לוודא שאני יוצאת מפה במהירות?" "היו שינויים בתוכניות, פרי," הוא נאנח והוא לא מצליח לעמוד במבט שלי. "למה שלא תיכנסי פנימה ותתנקיי? תתקלחי ותצחצחי שיניים טוב. את צריכה להיראות ייצוגית," "מה קורה, בטא טים?" ג'ייקוב שואל. "אני לא מורשה להגיד, ג'ייק," הוא אומר בשקט. "זה בסדר, ג'ייקוב. לא משנה," אני מתקלחת ומתנקה כמיטב יכולתי. אני לבושה ומאחור ברכב השטח כשג'ייקוב נוסע מאחור. "אני ממש מצטער, פרי," טים אומר מהמושב הקדמי. הוא שלח שלושה מהבטאים החזקים ביותר שלו בשבילי. "מה הוא רוצה? הוצאה להורג? לא הייתי צריכה להתייפות בשביל זה, טים," "נו באמת, פרי. את יודעת שלהתקשר לאלפא ולבת זוגתו כלבות זה לא מספיק כדי להרוג אותך," הוא לועג. "אז מה לעזאזל הוא רוצה?" אני דורשת כשאנחנו מגיעים לבית הלהקה. האחרים יוצאים מהמכונית קודם. רכב השטח מוקף. הלב שלי מתחיל לפעום בחוזקה בחזה שלי כשהוא מסתובב כדי להסתכל עליי. "הוא מוכר אותך, פרי. למרבה במחיר," "מה?" אני שומרת את העיניים שלי עליו. הוא מוריד את מבטו כשאחד השומרים מושך אותי מהמושב האחורי. "לא," אני מנסה למחות, אבל זה מוקדם מדי בשביל החרא הזה. לא ישנתי הרבה זמן. הייתי שיכורה כלוט לפני כמה שעות והזאב שלי לא עזר מחוץ לציד כבר הרבה זמן. "אתה לא יכול לעשות את זה לעזאזל," הידיים והרגליים שלי אזוקות כשאני מנסה להוריד את השומרים ממני. "מה לעזאזל אתם עושים?" ג'ייקוב דורש. "קחו אותו," טים מצווה. כמה מהשומרים הולכים אליו. "אל תעז לגעת בו. טים, אל תפגע בו! טים!" "אני לא אפגע בו. אני מבטיח," הוא אומר כשגוררים אותי פנימה. "תעזבו אותי יא חתיכת חרא," אני נוהמת. אחד מהם טועה ואני מנצלת את ההזדמנות שלי להניף את זרועותיי לצד הבא. טים מצליח לתפוס אותי בשיער לפני שאני יכולה לפרוץ לדלת. אני בועטת וצורחת כשגוררים אותי לתוך בית הלהקה. "מספיק!" אלפא מניאק צועק. היד שלו נסדקת על הפנים שלי ואני נופלת על הברכיים כשהדם שוטף את הפה שלי. "את תמיד תהיי הכלבה הכי גדולה שפגשתי," אני צועקת ויורקת את מלא הפה דם עליו. הוא צועד אחורה ומנגב את זה עם גב ידו. המגף שלו עולה והוא בועט לי בבטן. האוויר נלקח ממני ואני מתנשפת ביובש כשהטקילה מאיימת לעלות. "בועט בנקבה באזיקים," אני צוחקת. "כוסית בנוסף להיותך כלבה. איזה אבא נהדר תהיה," "זה מספיק, שניכם," קול מחוספס עוצר אותו. אני מרגישה את הרעד של כניעה בגוף שלי. אני רגילה לכוחו של אלפא. יש כמה שגרים כאן. הייתי צריכה לתקשר עם כולם כולל האידיוט הזה. זה יותר מזה. הרבה יותר גרוע מזאב אלפא. ליקאן. אלפא או אולי, בהתחשב בכוח הלוחץ עליי, זה אולי מלך הליקאנים עצמו. קלווין אוחז באגרוף מלא בשיער שלי ומגביה את הראש שלי מספיק כדי שהוא יוכל להסתכל לי בעיניים. "תראי כמה את הולכת לנהל את הפה שלך כשהליקאנים יתקעו את הזין המפלצתי הענק שלהם בתוכו," הוא צוחק. "לקח לך חמש שנים להכניס את מורגן להיריון. זה כנראה כמה קטן שלך," אני מחייכת. הוא נסוג כדי להכות אותי שוב ואני מתכוננת אבל המכה אף פעם לא מגיעה. אני מרימה את הראש כדי לראות שהליקאן מחזיק את זרועו של קלווין. "תשחרר אותה. היא שייכת לי עכשיו. תפגע בה יותר ואני אתן לבטא שלי לעשות כרצונו עם כל מי שהוא רואה לנכון כאן," קלווין ואני מסתובבים כדי לראות איש שחור ענק מחייך לקלווין לפני שבטא הליקאן מפנה את תשומת ליבו למורגן שעומדת עם אמו של קלווין. הוא מיד משחרר אותי ואני צוחקת שוב. "אתה לא יכול לעשות את זה," ג'ייקוב צועק מאחוריי. "פרי לא עשתה לך שום דבר רע, יא פחדן עלוב," "ג'ייק, תפסיק," אני מסתכלת עליו בחזרה. "לא," הוא מנענע בראשו. "לא, זה לא יכול להיגמר ככה. אני מסרב לראות את בת הזוג של הבן שלי ככה. אנחנו נעזוב, אלפא קלווין. אתה לעולם לא תראה אותנו שוב. רק תשחרר אותה," "תביאו את הזקן איתנו," הליקאן מצווה. "לא, תעזוב אותו," אני מנסה לעמוד ומועדת קדימה. יד אוחזת בגרון שלי ואני מורמת עד שאני עומדת על קצות האצבעות שלי. "אין לך זכות לדרוש דרישות, זאבה קטנה," הוא נוהם לתוך האוזן שלי. כל מה שבתוכי צועק: תברחי. אז אני נשארת דוממת מאוד. "זלזלת באלפות שלך מספיק זמן. גרמת לעצמך להיזרק מהלהקה שלך. המרד הזה בתוכך נעצר כאן. מה השם שלך?" "פרי," "סליחה?" הוא נוהם ומושך אותי קרוב יותר אליו. "את רוצה להגיד את זה שוב? כמו שצריך, בבקשה," "השם שלי הוא פרנישס פרי, אדוני," אני עונה רשמית. "זה שם מאוד מסקרן, פרנישס פרי. השם שלך מעכשיו יהיה פרי פרינס," "אני מבקשת לשמור על שם המשפחה של בן הזוג שלי, אדוני. זה כל מה שנשאר לי ממנו," אני שומרת את העיניים שלי על הרצפה. "לא דרישה, רק בקשה," "אמרת שהיא לא הייתה בת זוג," הוא מסתכל בחזרה על קלווין. "היא כן. בן הזוג שלה מת לפני חמש שנים. בחזרה כ שליאם הסתער על אדמות הלהקה בחיפוש אחר בת זוגתו," "אני מבין," הוא מהנהן. "מאתיים אלף זהו אם כן," הזאב שלי מתעורר בתוכי למשמע כמה החיים שלי שווים למניאק הזה. "אני אתן לך חמישים בשביל הזקן," "כן, בסדר," קלווין מסכים. הליקאן משחרר אותי והולך לקלווין. העיניים שלי נוחתות על מורגן. היא בוכה שוב. זה כל מה שהיא עושה. לונה קתרין לשעבר צועדת מולה כדי לחסום אותה מטווח הראייה שלי. "הוזהרת," קתרין אומרת עם דמעות שזורמות על פניה. "קיבלת עסק לא רע שם, לונה קתרין. מציאה. כל מה שזה עלה לך זה מאתיים וחמישים אלף. אה, כן, וכל החיים שלי," אני לועגת. "אני מקווה שהתינוק הזה ישרוף את החור חרא המזוין הזה עד היסוד," "את לא מתכוונת לזה," מורגן בוכה. "אה, כן. עם כל פיסת מה שנשאר מהנשמה שלי, מורגן. תיהני מהאושר שלך כל עוד הוא נמשך," "בוא נלך לפני שתגידי משהו ממש מטומטם," הליקאן אוחז בזרועי ומתחיל לדחוף אותי חזרה בדרך שבה נגררתי פנימה. ג'ייקוב ואני נדחפים למושב האחורי של רכב שטח. "מה עם הדברים שלנו?" ג'ייקוב שואל. "אני אשלח להם," הליקאן מבטיח. הוא מסתכל בין שנינו ונאנח. "תסתכלי עליי, פרי," כשאני לא זזה הוא אוחז בסנטר שלי ומכריח אותי להסתכל עליו. "אם זה מוות שאת רוצה, יש לך מזל," "טוב. בוא נקווה שתקבל את הכסף שלך בחזרה," אני פוגשת את מבטו. מעולם לא ראיתי עיניים כמו שלו. הם גוון יפה של סגול רך. הם כמעט זוהרים מול הניגוד של השמיים הסוערים האפורים מאחוריו. "אולי אתה המפלצת שיכולה סוף סוף לשלוח אותי הביתה,"