הכאב פגע בי ישר בחזה. הרגשתי כאילו סכין לוהטת מקלפת לי את החזה, והדמעות שנלחמתי להסתיר זלגו לאט על לחיי. ליסה צחקה כשראתה את פני, ומיהרתי לנגב אותן, אבל הן כאילו לא רצו לעצור. "א-," קולי היה צרוד; "אני מקבלת את הדחייה שלך." הרגע המדויק שבו הקשר נקרע הורגש בתוכי. ראיתי כאב חולף על פניו של טייסון, והוא נרתע קלות, אבל הוא הסתיר זאת היטב. זה גרם לי להרגיש טוב לדעת שאני לא היחידה שמרגישה את ההשפעות. לא חיכיתי לראות אם הוא יגלה רגשות אחרים; הסתובבתי על עקבי ויצאתי במהירות מהדלת. לא הפסקתי לרוץ עד שהגעתי לבית הלהקה ולנוחות של ארון האחסון הישן שאני קוראת לו החדר שלי. הוא כל כך קטן ששלושה אנשים לא יכולים לעמוד בנוחות זה לצד זה, אבל אני אסירת תודה עליו. אני משתמשת במיטה ישנה שאחד מחברי הלהקה זרק. לקחתי אותה מהאשפה, ניקיתי אותה והפכתי אותה לשלי. נפלתי על המיטה והדמעות שהצלחתי לעצור סוף סוף זלגו. הרגשות סוף סוף הדביקו אותי והרגשתי שאני עומדת להישבר. תמיד חשבתי שמציאת בן הזוג שלי תהיה הבריחה היחידה שתהיה לי מהחיים הנוראים האלה, אבל התברר שטעיתי. מציאת בן הזוג שלי הייתה עינוי שלא ציפיתי לו. ******************************************** לא עזבתי את החדר שלי שוב עד הצהריים כדי לקנות משהו לאכול. אסור לי להשתמש בכיריים ואני לא יכולה להחזיק אחת בחדר שלי, אז אני או קונה את האוכל שלי או מתפללת שיהיו שאריות בשבילם לתת לי. בדרך חזרה, ראיתי את כריס והוא קרץ לי כאילו הוא חולק סוד כמוס. מיהרתי חזרה לחדר שלי אחרי זה. הנוכחות של כריס מביאה רק צרות ומתיחות, והגרסה שלו למתיחה אף פעם לא מהנה. בלילה, חומרת המצב שלי החלה להכביד עליי. אני בת הזוג של טייסון - הייתי בת הזוג של טייסון, והוא דחה אותי. החדשות יתפשטו בקרוב וזה ייתן לאנשים עוד יותר סיבה לשנוא אותי. בזמן שחשבתי על זה, שמעתי את הידית על הדלת שלי מתנדנדת. עמוד השדרה שלי התיישר כי מאוחר, אף אחד לא אמור להיות בחדר שלי כל כך מאוחר. אף אחד אפילו לא מגיע כל כך רחוק במרתפים ביום רגיל. הדלת נפתחה בבת אחת ופלטתי צעקה קטנה. זיהיתי את הריח כשל טייסון והלב שלי התכווץ. למרות שהקשר שלנו נשבר, עדיין יהיו רגשות מתמשכים עד שאחד מאיתנו ייקח בן זוג אחר. הוא נכנס לחדר ובהה בו בבוז. ברגע שעיניו פגשו את שלי, נפגעתי מהשנאה העזה שלו, אבל היה שם משהו אחר, משהו שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע. "כל היום," הוא התחיל, "החברים שלי לא הפסיקו להקניט אותי על העובדה שאת בת הזוג שלי." הוא ירק את המילה 'את' כאילו הייתה מילת קללה. "אני מצטערת," הצעתי והוא צחק בחוסר הומור. "כל היום; חשבתי איך יכולתי לקבל שרמוטה כבת זוג." הרגשתי את המילים שלו כמו סטירה וצעדתי לאחור באופן לא רצוני. "אבל אז נזכרתי אתמול בלילה במועדון, והבנתי שלשרמוטות יש תפקיד אחד." הבנתי את כוונתו וניסיתי לברוח אבל ידו כרכה סביב גב החולצה שלי והוא הצמיד אותי לקיר. "בבקשה, אתה לא רוצה לעשות את זה." התחננתי והוא הצמיד אותי בגופו; אז הרחתי את האלכוהול ואת זאב ארסי בנשימתו. צריך הרבה כדי להשקות איש זאב; הם בדרך כלל צריכים לשתות הרבה ולערבב את זה עם זאב ארסי כדי שהעכבות שלהם יונמכו אפילו קצת. ניסיתי להילחם בו אבל אפילו במצבו, הוא עדיין היה הרבה יותר חזק ממני. למרות שצרחתי ובכיתי, הוא עדיין דחף את דרכו לתוכי. קיוויתי שאנשים ישמעו את הצעקות שלי ויבואו להציל אותי אבל זה היה לשווא. צרחתי עד שקולי היה צרוד ועד שהדמעות כתמו את עורי אבל אף אחד לא בא. אם הם שמעו, לא היה להם אכפת. אם מישהו היה שואל אותי איך ציפיתי לאבד את התמימות שלי, הייתי אומרת על מיטה על ידי בן זוג שאוהב אותי. צדקתי לגבי החלק של בן הזוג, אבל לא לגבי האחרים. איבדתי את זה לבן הזוג שלי שדחה אותי לפני עשרים וארבע שעות, כנגד הקיר. כששפך את עצמו לתוכי, הוא דחף אותי לרצפה כאילו לא הייתי אלא זבל מתחת לרגליו. לא יכולתי לעצור את הדמעות שזרמו בחופשיות מפני. לא ידעתי אם זה בגלל הכאב בין הירכיים שלי או בגלל הכאב בלב שלי. "איך יכולת?" קרקרתי ממקומי על הרצפה. "דחית אותי, למה זה לא הספיק לך?" הרגליים שלי בגדו בי ונפלתי ארצה בערימה. לא הצלחתי להביא את עצמי לזוז. הוא היה בדלת אבל הוא עצר ופנה אליי. השנאה בעיניו פגעה בי כמו רכבת משא וניסיתי כמיטב יכולתי להסיט את מבטי אבל עיניו שמרו אותי שבוי. "את עדיין בת הזוג שלי ואת זונה. הגוף שלך הוא שלי בין אם את אוהבת את זה ובין אם לא."