מנקודת מבטו של רייקר מיהרנו הביתה עם קמילה. בקושי זכרתי את הנסיעה חזרה, המחשבה היחידה שהייתה לי בראש הייתה עליה. בדקתי אותה כמעט כל שנייה כדי לוודא שהיא נושמת. עיניה היו עצומות ושפתיה עדיין כחולות, אבל בכל פעם שראיתי את חזה עולה ויורד, זה מילא אותי בתחושת תקווה. כשהגענו לארמון, בנו של הרופא כבר חיכה בחוץ עם כריסטין. הם עשו לי טובה ופינו את הכניסה האחורית לארמון, ואני אסיר תודה על כך. כבר ידעתי שהח