רצתי רחוק ככל שיכולתי, מהר ככל שהרגליים שלי נשאו אותי. הרגשתי שלפוחיות מתחילות להיווצר על כפות הרגליים, אבל לא עצרתי; אפילו לא כשמעדתי על שורשים ושרטתי את כל הזרוע והפנים שלי. הכאב שהרגשתי היה רק דפיקה עמומה בעורף הראש שלי. כל מה שהיה חשוב לי היה להתרחק מהלהקה ככל שיכולתי. אני רק יכולה לדמיין מה טייסון יעשה לי אם הוא ימצא אותי. האגו שלו ייפגע מזה שמישהו ברח ממנו - שק החבטות האהוב עליו, לא פחות. אם ימצאו אותי, הוא יהפוך את החיים שלי לגיהנום עלי אדמות. וזה לא רק הוא; שאר הלהקה יחשבו שברחתי כי יש לי משהו להסתיר. לעולם לא אקבל עוד רגע של שקט. המחשבה הזו הספיקה לי כמוטיבציה לדחוף את הרגליים שלי חזק יותר. החזה שלי בער, הרגליים שלי כאבו והשרירים שלי היו תפוסים, אבל המשכתי עד שנאלצתי לעצור. עצרתי מול עץ שהיו עליו סימני הסמל של הלהקה וידעתי איפה אני - בגבול הלהקה. הסתכלתי מסביב כדי לוודא שאין חברים במשמר הגבול בסביבה. הם לא יהססו לפני שימסרו אותי לטייסון. נשפתי עמוקות ועשיתי צעד מעבר לקו הלהקה. זה הרגיש כמו סכין ללב שלי ונשימת אוויר צח כאחד. מה אם החיים מחוץ ללהקה יהיו גרועים יותר מהחיים בפנים? מעולם לא הייתי בשום מקום מלבד הלהקה הזו ואני לא יכולה לדמיין איך החיים שלי ייראו מחוץ לה. ידעתי שטייסון ירגיש שהקשר נשבר ויבוא לחפש אותי אז המשכתי לרוץ. התחתית של כפות הרגליים שלי נקרעה כשדחפתי אותן מעבר לגבולות שלהן אבל לא העזתי לעצור. הייתי צריכה לשים כמה שיותר מרחק ביני לבין טייסון וזה אומר לרוץ כמה שיכולתי. היה לילה כשסוף סוף הכרחתי את עצמי לעצור. הרגליים שלי דיממו וריח הדם חדר לאוויר. נשענתי על עץ כדי לתפוס את נשימתי והייתי כל כך מודאגת ממנוחה שלא שמתי לב לסמל של סמל הלהקה על העץ עד שהגעתי פנים אל פנים עם שני זאבים ממשמר הגבול. האינסטינקט הראשון שלי היה לברוח והתחלתי להתכונן לעשות זאת כשאחד מהם השמיע נהמה שגרמה לי לקפוא במקום. "עצור," קפאתי מאינסטינקט ופניתי לאט עד שהבהיתי ישר בעיניים חסרות רגש שלהם. הרמתי את הידיים כדי להראות להם שלא התכוונתי לפגוע, אבל התנועה הפתאומית שלי גרמה להם לכוון לעברי את החניתות שלהם. היה להם סמל להקה שונה על השריון שלהם אז ידעתי שהם לא האנשים של טייסון אבל אני עדיין לא יכולה לסמוך עליהם. הם ישלחו אותי בחזרה לטייסון ברגע שהם ידעו מי אני. "מי את?" אחד מהם שאל אבל שתקתי. לא רציתי להסתכן בכך שאני אשים את עצמי בסכנה על ידי ויתור על הזהות האמיתית שלי. "היא חירשת?" השני שאל. "אולי היא נוכלת או מרגלת." "פשוט ניקח אותה בחזרה לאלפא." "אני לא רוצה צרות," הרמתי את הידיים שלי גבוה יותר כשצליל מתחנן זחל לקול שלי, "פשוט תן לי לארוז את התיקים שלי ואני אלך." "אני לא יכול לתת לך לעשות את זה; את בשטח שלנו." "לא ידעתי את זה. זו הייתה טעות כנה, פשוט תן לי ללכת ואנחנו יכולים לשכוח שזה קרה." "אנחנו לא יכולים לעשות את זה." קיבלתי החלטה של ​​שנייה וניסיתי לברוח מביניהם אבל הם צפו את המהלך שלי כי אחד מהם תפס את הזרוע שלי באחיזה חבולה והטיח אותי חזרה על העץ כל כך חזק שפיצחתי את הראש שלי על הקיר וחששתי שיש לי זעזוע מוח. ניסיתי להילחם כדי לצאת מהאחיזה אבל הוא אמר לי שאם אלחם הוא רק יחמיר את הסבל שלי. נדרשו שניהם כדי לשמור אותי יציבה ולגרור אותי ללהקה לפני שסוף סוף זרקו אותי לתא. ברגע שהדלת נטרקה, צעקתי חזק ככל שיכולתי. "תשתקי את הכלבה לפני שלאלפא יהיו הראשים שלנו." שמעתי אחד מהם אומר אבל זה לא עצר אותי; צעקתי חזק יותר. אחד מהם נע לכיוון התא שלי אבל פתאום קפא וראיתי את שניהם עומדים דום כדי להגיב למישהו שנכנס. מההילה והכוח הגולמי שמילאו את החדר, ידעתי שזה האלפא שלהם. חיכיתי בנשימה עצורה כשחשתי שהוא עושה את דרכו לעבר התא שלי. הורדתי את הראש כי לא רציתי להרגיז אותו אבל כוח לא ידוע גרם לי להרים את הראש ברגע שכפות רגליו הגיעו לחזית התא שלי ופלטתי נשימה. הוא היה גבוה, כל כך גבוה שהוא חסם כל קרן אור שלא הצלחתי להבחין כראוי במאפייני פניו אבל ידעתי שהשיער שלו כהה והוא בנוי היטב. אפילו לא יכולתי לבלות הרבה זמן בהתבוננות במאפיינים שלו; כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה 'זה לא יכול להיות'. זה לא יכול להיות - מעולם לא שמעתי על זה שזה קורה למישהו כל כך מהר. עברו בקושי שלושה ימים מאז שטייסון דחה אותי. "תוציאו אותה משם," הקול שלו היה כולו קצוות חצץ. "אלפא מצאנו אותה על השטח." אחד מהם התחיל אבל הוא קטע אותו. "לא אכפת לי איפה מצאתם אותה; תוציאו את הנפש התאומה שלי מהתא הזה."