לא זזתי מהמקום שלי על הרצפה עד השעות הקטנות של הבוקר. שכבתי על הרצפה והכתמתי את רצפת הבטון בדמעות שלי. לא ידעתי מתי נרדמתי, פשוט פקחתי את עיניי כשאור השמש זרח ישירות לתוכן והבנתי שכבר בוקר. אילצתי את עצמי לקום על רגליי וברכיי רעדו כשכפיתי על עצמי לצעוד. הייתי כואבת וחבולה בכל הגוף. כל מה שרציתי היה לנעול את עצמי בחדרי לשבוע הקרוב, אבל אין לי את הלוקסוס הזה. אני צריכה לעבוד כי אני צריכה את הכסף. וגם אם הייתי יכולה לקחת את הימים האלה חופש, אני צריכה תירוץ, אני לא יכולה לספר להם ש- אני לא יכולה לספר להם מה קרה. הלכתי קודם כל לשירותים להביא דלי וסמרטוט כדי לנקות את הרצפה ואת הקיר שהיה מוכתם בעקבות הדם שלי. ידי רעדו כשניקיתי את זה כי כל מה שיכולתי לדמיין ולהרגיש זה את טייסון חובט בי שוב ושוב למרות תחנוני. כשסיימתי, הלכתי לעשות את מטלות הבית שלי. שטפתי את חדר האוכל כשראיתי את ליסה נכנסת עם כמה מחברותיה. היא ראתה אותי וחיוך סדיסטי עלה על פניה. היא דרכה עם נעלי הבוץ שלה על המקומות שזה עתה ניקיתי וצחקה כשלקחתי את המגב לנקות שוב. כשעברתי על פניה, עמוד השדרה שלה התקשה והיא דחפה אותי בחוזקה. נפלתי על הרצפה עם הדלי והמים נשפכו על כל הרצפה. "את זונה מזדיינת," היא ירקה, "את פשוט לא יכולת לקבל את הדחייה שלו; היית צריכה למצוא אותו ולזיין אותו." "אני לא,-," התחלתי אבל היא הרימה אגרטל והשליכה אותו לכיווני. למרבה המזל הוא התנפץ לידי ולא על הפנים שלי. "אני יכולה להריח אותו עלייך, כלבה." היא צרחה, "איך את מעזה?" רציתי להסביר ורציתי לספר לה שלא רציתי את זה ושהוא הכריח אותי אבל לא טרחתי לנסות להגן על עצמי בפניה. ליסה תשמע ותאמין במה שהיא רוצה לשמוע בלי קשר למה שאני אומרת. אני רק מקווה שהיא לא עושה את זה מול החברות שלה שמצחקקות לעצמן. ידעתי שהן הולכות להפיץ את השמועות וזה רק יחמיר את המצב בשבילי. השתיקה שלי נראתה כאילו הכעיסה את ליסה, כי היא משכה אותי בשיער וסטרה לי על הלחי. התנודדתי לאחור מעוצמת המכה שלה ומעדתי שוב על הדלי ונפלתי בחוזקה על התחת שלי. "היא לא שווה את זה, ליסה," אחת מהן אמרה, "את הולכת לפגוש את טייסון, תזכרי." "אני צריכה להעמיד את הזונה הזאת במקום," ליסה אמרה, "ואני צריכה ליידע אותה שהיא לא הולכת לזיין את הגברים של אחרים." "את הולכת להיות לונה, לא היא, לעולם לא היא." הנערה טענה, "הידיעה שהבן זוג שלה לא רוצה אותה מספיקה." ליסה סוף סוף ויתרה, אבל לא לפני ששלחה לי מבט אחרון, "תשמרי על הגב שלך." בגלל הקטע של ליסה, הייתי צריכה לבלות עוד חצי שעה בניקוי והגעתי לעבודה באיחור של שעה. הבנות לחשו בינן לבין עצמן כשהגעתי לשם אבל התעלמתי מהן והלכתי למשרד של המנהלת. כשנכנסתי, היא בחנה אותי במבט אחד, "אני לא יודעת למה את כאן. לא ראית בעבודה כל כך חשובה אתמול." "אני מצטערת, הייתי-," "תחסכי את השקרים שלך," היא קטעה אותי, "רק בגלל שהיית מזווגת לטייסון לא נותן לך שום פריבילגיות חדשות. אם שמעתי נכון, הוא דחה אותך." שאפתי עמוק; לא ציפיתי שהחדשות יתפשטו כל כך מהר. "אני מצטערת," התחננתי, "זה לא יקרה שוב; אני נשבעת." "אני לא יכולה לסמוך עלייך בזה." הדמעה הראשונה נפלה ונפלתי על ברכיי, "בבקשה; אני צריכה את העבודה הזאת." היא צפתה בי דרך המשקפיים שלה וראיתי את ההתרגשות הנסתרת מאחורי עיניה. היא אוהבת את הרעיון שאני מתחננת אליה. אחרי זמן מה, היא הנהנה וסימנה לי לקום. "אם תאחרי שוב; את מפוטרת." התביישתי והתביישתי שהייתי צריכה לרדת על ברכיי להתחנן כדי לשמור על עבודה אבל לא הייתה לי ברירה אחרת אז הנהנתי ויצאתי במהירות להתחיל לעבוד. במשך היום, הבנות היו מעירות הערות חולפות על כך שאני בת זוג דחויה. אחת מהן אפילו סירבה לעמוד לידי כי 'היא לא רוצה שהדחייה שלי תהפוך למדבקת אליה'. כאב לראות ולשמוע אותן אומרות את כל הדברים האלה אבל לא היה הרבה שיכולתי לעשות בנידון. עד שהיום הסתיים, כמעט רצתי להוריד את הסינר שלי. זה עתה תליתי אותו ועמדתי לעזוב כשאחת מהן עצרה אותי. "לאן את הולכת?" היא שאלה, "עבודת הזונה שלך?" לא עליתי על הפיתיון שלה, במקום זאת רק הנהנתי. "למקרה שלא שמעת; האלפא בדיוק הזמין פגישת חבילה דחופה." "איך היא תשמע?" בחורה אחרת הרהרה, "היא לא חלק מהחבילה הזאת אז אין לה את הקישור לחבילה." זה היה כואב בהתחלה לדעת שאני לא חלק מהחבילה. זה עדיין כואב, אבל לא כמו שהיה פעם. במקום להתווכח איתן, פשוט הלכתי אחריהן כשהן הלכו למקום שבו הפגישה התקיימה. עקבתי אחריהן למדשאה של אולם המועצה. אלפא ג'קסון כבר עמד שם עם טייסון לידו. ראיתי את ליסה עומדת בצד שמאל הרחוק עם אביה שלה, הגמא, ומימין היה הבטא של אלפא ג'קסון ובנו, כריס. כולם התאספו כאן והם לחשו בינם לבין עצמם. כולנו רצינו לדעת בשביל מה הפגישה הזאת אורגנה. זה מאוד לא אופייני לאלפא ג'קסון לתזמן את אלה. בחיי, הייתה רק אחת וזה היה להתאבל בפומבי על אובדן בת זוגו. אלפא ג'קסון התקדם והרים יד כדי להשתיק את כולם, "אני לא זה שאסף את כולכם כאן היום." כולם התחילו לרטון בינם לבין עצמם, "זה היה הבן שלי; האלפא העתידי שלך." הוא עשה צעד אחורה וטייסון התקדם לחזית. כולם השתתקו כשהוא התקרב, תוהים מה הוא הולך לומר. "הובא לידיעתי ששמועה מסוימת על ההזדווגות שלי מסתובבת." אנשים התחילו לבהות בי, וזה לקח את כל הכוח שלי לא להמריא או לחפור חור באדמה ולקבור את עצמי, "באתי לספר לכם שזה לא יותר משקר." המילים הדהימו אותי. כל אולם המועצה השתתק ואנשים בהו בי בעיניים מאשימות ומבודחות. "השמועה התחילה על ידי אומגה שאובססיבית כלפיי כבר שנים," מה לעזאזל הוא אומר? "בת הזוג שלי היא ונשארת ליסה אנדרסון; הבת של הגמא הנפלא שלנו. היא תהיה הלונה שלי; לא איזושהי ננסית אומגה." החבילה צחקה למשמע דבריו אבל מבוכה זחלה על עורי. הדפתי את הדמעות כי אנשים בהו בי. אני לא אתן להם את הסיפוק לראות אותי בוכה. "השמועות מזלזלות בבת הזוג שלי ובי, והרגשתי צורך להניח אותן בפומבי." הוא המשיך, "המסית ייענש בהתאם. שיהיה לכם יום נעים." אחרי שהוא אמר את זה, אנשים התחילו להתפזר ועצרתי נשימה. אחרי כל זה, הוא עדיין רוצה להעניש אותי. זה עונש מספיק; המבטים והלחישות. אילצתי את רגליי לשאת אותי לכיוון בית החבילה והתעלמתי מהמילים של כולם. זה היה קשה כי הם אפילו לא ניסו להסתיר את העובדה שהם מדברים עליי. הם קראו לי כל מילה במילון, מ"מגעילה" ל"נואשת" ל"זונה" ו"הורסת בתים". כשקלטתי את החדר וחשבתי איך אצטרך להתמודד עם זה לשארית חיי, החלטתי שסיימתי. תפסתי את תיק הציוד הקטן והשלכתי מבט אחרון על בית החבילה שהיה ביתי במשך שמונה עשרה שנים ויצאתי ליער. אני לא יודעת כמה זמן רצתי או כמה רחוק רצתי, אבל לא עצרתי עד ש- נשמעו קולות של כלי נשק וקולות שונים צועקים זה על זה. התיישבתי במהירות וניסיתי כמיטב יכולתי להקשיב מאיזה כיוון הם מגיעים. אם אני יכולה לשמוע אותם אז זה אומר שהם לא רחוקים מדי. "מצאו אותה," שמעתי את טייסון נוהם, "היא לא יכלה להתרחק יותר מדי. אני עדיין יכול להריח אותה."