לא... אין סיכוי שהוא מתחיל איתי... נכון?
אני משתעלת, מרגישה שחתיכת כריך נתקעת בגרוני, אז אני לוקחת לגימה מהקפה שלי, מנסה להקל על התחושה המצוקתית ועל המבוכה הזו...
"ובכן... אני אתן לך ליהנות מארוחת הצהריים שלך... אם תצטרכי משהו, אל תהססי לקרוא לי, בסדר?"
"נכון, אוקיי, תודה..." אני מעלה חיוך מאולץ ומסיטה את מבטי, מרגישה את לחיי מתלהטות.
אני מנסה לאכול מהר ככל האפשר. אולי זה יגרום לי לקלקול קיבה שירד
















