"היי, אבא," אני אומרת ויוצאת מהחדר, הטלפון צמוד לאוזני. "אתה יכול להמתין רגע? אני במטבח..."
"קרה משהו?" הוא שואל בדאגה. זה לא ייאמן איך הוא מכיר את גוון הקול שלי, איך הוא מסוגל לזהות את רגשותיי רק לפי האופן שבו אני הוגה את המילים. הידיעה שאני אהובה כך מחממת את לבי.
"אני פשוט רוצה לדבר..." אני אומרת, חולפת על פני הקבוצה שככל הנראה דיברה עליי כרגע. אני שולחת לעברם מבט, והם נרתעים, מבינים שדיברו בקול
















