ג'וליאן מביט בי בהבעה רצינית... הוא ממצמץ כמה פעמים, מנסה להבין את מילותיי, נראה כמי שחוזה חזיונות שווא... "איך אמרת?" "אני רוצה שתז—" ג'וליאן מושך אותי בזרועי לתוך הדירה, ומונע מהמילה "תזיין" לחמוק במלואה מבין שפתיי בשנית. הוא סוגר את הדלת ביד אחת, אצבעותיו לפותות בחוזקה סביב זרועי... המגע הנוקשה שלו גורם לי להיות רגישה עוד יותר. "את מסוממת?" ג'וליאן שואל ברצינות, ולנוכח גלגול העיניים שלי, בעודי משחררת את עצמי מאחיזתו, הוא משלים, "את בטוח מסוממת." "למה אתה מסתכל עליי כאילו אני משוגעת?" אני משלבת ידיים, גורמת לחזיי לקפוץ בתוך המחשוף. ואני יכולה להישבע שזה מושך את עיניו של ג'וליאן לרגע, גם אם הוא מסיט את מבטו במהירות. הממ... "בגלל שאת נראית מסוממת." הוא נאנח, מעביר את ידו בשיערו הבלונדיני, "את מקשיבה לעצמך?" "כן. אני רוצה שתקח את הבתולים שלי." אני אומרת בתקיפות, והוא רוטן, "תקשיב, זה הגיוני! אתה חתיך, נשים תמיד נופלות לרגליך, ואתה מעולה בסטוצים!" "את לא רצינית." "כן, אני כן. חוץ מזה, אתה חבר שלי..." "והחבר הכי טוב של אבא שלך," הוא מדגיש. "אני צריך להזכיר שאני מבוגר ממך בעשר שנים?" "זה אומר יותר ניסיון... וזה כל מה שבתולה צריכה!" ג'וליאן משחרר צחוק יבש, ומשלב את ידיו גם הוא, "בואי נניח ששום דבר מזה לא משנה. ועדיין, אני לא הולך עם בתולות." "למה?" אני שואלת באכזבה, מושכת בכתפיי. הוא נאנח, חורק שיניים... "אנג'לי, את לא צריכה להתנהג ככה רק בגלל שזה לא עבד עם איזה מניאק. את עדיין צעירה, בטוח תפגשי מישהו שיהיה שווה לחכות לו..." "לא, אני לא עושה את זה כנקמה בו." אני מסתובבת, פוסעת ברחבי הדירה, מרגישה את העצבים שלי מתלקחים. "אתה לא מבין... זה לא שרציתי לחכות כל כך הרבה זמן." ג'וליאן מקמט את מצחו, בעודי מתיישבת על השרפרף, "למה את מתכוונת?" "בגלל שהוא רצה להתחתן עם בתולה, הייתי צריכה להתנזר ארבע שנים! אבל בזמן שאני התאפקתי, הוא שכב עם כל העולם! הייתי מתוסכלת ארבע שנים, ג'וליאן!" אני זורקת את גופי לאחור, נשענת על אי המטבח, ומוסיפה ברוגז, "היתה לו החוצפה להגיד שאני כמו האוכל האהוב שמשאירים לסוף! באמת, אני לא מאמינה שבזבזתי כל כך הרבה זמן על ממזר כמוהו!" הוא מתקרב בשתיקה, כאילו ראשו עמוס במחשבות... ועוצר מולי. אני מביטה בו שוב בהבעה מסוכסכת. "הוא אפילו לא נגע בי כמו שצריך כל הזמן הזה... אתה מבין למה אני מתכוונת? אני לא רוצה לאבד את הבתולים שלי בגלל שאני כועסת על אריק. פשוט נמאס לי לספק את עצמי לבד. הא, אני מרגישה כמו אידיוטית." ג'וליאן בולע את רוקו ביובש – אני צופה בגרגרת שלו נעה לאט, מושכת את עיניי. "אתה יודע... אולי הבעיה היא בי." אני ממלמלת, משפילה את ראשי ומסיטה את עיניי ממנו, בוהה בעור החיוור של ירכיי. "את לא הבעיה, אנג'ל," ג'וליאן אומר בטון נמוך, צרוד מעט. כשאני מרימה את עיניי בביישנות ופוגשת את עיניו, הוא בולע רוק שוב. "לא, אני בטוחה... אני לא מצליחה לחרמן גבר..." קולי בוגד בי ברגע הבא, כשידיו של ג'וליאן מפשקות את ברכיי, מפנות מקום לגופו להשתלב בין רגליי הפתוחות. בעודו משעין את ידיו על אי המטבח, כאילו דוחק אותי לפינה, ג'וליאן מצמיד את אגן הירכיים שלו לשלי, מחכך את זקפתו הקשה ישירות בין רגליי. אלוהים אדירים. אני עוצרת את נשימתי וחושקת שפתיים, מנסה למנוע מכל צליל לחמוק מביניהן, ואני רואה חיוך דיסקרטי עולה על שפתיו של ג'וליאן. "רואה? את לא הבעיה..." הוא אומר, מנתק את אחת מידיו מהשיש, מחליק במורד זרועי עד שהיא מגיעה למותני. אני חושבת שאני חולמת— מחשבותיי נקטעות כשג'וליאן מושך את מותני לעברו ודוחף את עצמו חזק יותר כנגד החלק הרגיש ביותר בי – והפעם, אני לא מצליחה לעצור את הגניחה הנמוכה שבוקעת בקול רם. אני בוהה בשפתיו של ג'וליאן כשהוא אומר לאט, "אם יש משהו לא בסדר, זה בטוח בממזר ההוא... במיוחד כשאת לובשת את התחתונים האלה..." חיוך טיפשי עולה על שפתיי בעודי ממצמצת לאט, רוכנת מעט קדימה, "אהבת את זה?" "אם אהבתי את זה?" הוא רוכן גם כן, מקרב את פנינו עוד יותר, מחליק את ידו אל ירכיי החשופות, במעלה החצאית שלי, מאיים להגיע למפשעתי. "היה לי קשה לשכוח... כפי שאת יכולה לראות." מצחקקת, אני כורכת את רגליי סביב מותניו. אני פשוט אוהבת איך שג'וליאן נראה מופתע ואיך שהוא עוצר את נשימתו, עוצם את עיניו, מנסה לשנות את מחשבותיו. הו, אני יכולה להרגיש את חומו פולש לגופי, מתערבב בשלי, ואפילו להריח את ניחוח הבושם שלו שוקע באופן מענג בעורי. "אנחנו לא צריכים לעשות את זה..." הוא ממלמל, עדיין בעיניים עצומות, כאילו ההיגיון מנצח בקרב בתוך ראשו... "ולמה זה?" אני לוחשת בתגובה, מרפרפת בשפתיי כנגד סנטרו, מאיימת לעלות מעלה. "את... הבת של החבר הכי טוב שלי..." אני מחליקה את ידיי לאט במורד חולצתו, חוקרת את הבד שמדגדג את אצבעותיי, עד שאני מגיעה לבסוף לחגורת מכנסיו. אני נושכת את שפתיי, ואני יודעת שהוא יכול להרגיש את זה כי שיניי מתחככות גם בסנטרו. החום שלו עולה לראשי. אני יודעת שאני מאבדת את דעתי. אני יודעת שלא הייתי צריכה להעביר את ידי במורד מכנסיו, כמעט נוגעת בזקפה שלרוע המזל, כבר אינה נוגעת בתחתוניי. וגם הוא יודע זאת – כי ידו אוחזת בשלי בחוזקה, מונעת ממני להמשיך. "אנג'ל..." הכינוי שלי חומק בעדינות כזו מבין שפתיו שזה מעביר בי צמרמורת. "אף אחד לא צריך לדעת, ג'וליאן." אני לוחשת, מניעה את שפתיי למעלה כדי לפגוש את שלו, מרפרפת בעדינות את פיותינו זה בזה בעודי מוסיפה באותו טון נמוך, "רק פעם אחת." "אני לא רוצה להכאיב לך." הוא אומר, כמעט בלחישה, כנגד פי. עיניו אינטנסיביות, ואני יכולה לראות רעב זוהר בהן. משפילה את עיניי, אני מבינה סוף סוף למה הוא לא שוכב עם בתולות. למעשה, רק מלחוש אותו מתחכך בי, אני יודעת שהוא ענק. וזה כנראה אמור להפחיד אותי, שכן מעולם לא העזתי להחדיר את אצבעותיי שלי, אבל... אלוהים, אני כל כך חרמנית. אני רוצה אותו. "לא אכפת לי." משחררת את היד שהוא אוחז, אני יורדת סוף סוף אל הזקפה שגם בתוך מכנסיו, איני מסוגלת להחזיק כראוי. אני מנסה לסחוט אותו ושומעת גניחה צרודה בוקעת עמוק מגרונו של ג'וליאן. הגוף שלי כל כך חם... זה כאילו אני הר געש עם התפרצות שנדחתה שנים. "ג'וליאן..." זה חוט השפיות שחסר כדי לשבור את נחישותו. הוא אוחז בעורפי בפתאומיות ומושך אותי לנשיקה לוהטת, טועם את שפתיי תחילה לפני שהוא מאלץ אותן להיפתח, כדי להחדיר את לשונו לפי, גורם לצמרמורות מענגות כשהיא נוגעת ומשתלבת בשלי. והוא מצמיד אותי עוד יותר אל אגן הירכיים שלו, הפעם מתאים את זקפתו כהלכה לאמצע רגליי, מתחכך בדגדגן שלי, בעודו לוחץ את שדיי אל חזהו, הופך את הנשיקה לעמוקה ומלאת תשוקה יותר... בעוד יד אחת מכתיבה את הקצב באחיזה בעורפי, אני יכולה להרגיש את היד השנייה מורידה את כתפיית הגופייה והחזייה, שאולי אינן אותן אלו שראה אתמול בלילה, אבל בטוח ייחרטו בזיכרונו. וכשהוא מתיר את אצבעותיו משיערי, ומוריד את שתי ידיו אל מותניי, אני מצפה שיניף אותי מהדלפק הארור ויישא אותי למיטה... ואכן, ג'וליאן נראה כמי שעומד לעשות זאת... אלא שפעמון הדירה מצלצל, חלש כל כך שאנחנו לא מייחסים לו חשיבות רבה. אבל הניסיון השני מהיר וקדחתני, מה שגורם לפיותינו להיפרד לאט. עם עיניים עצומות בחוזקה וזקפתו פועמת בתוך מכנסיו, כנגד תחתוניי הרטובים, הוא נשאר דומם, מבלי להניע שריר אחד. אני מתפללת לשמיים שהפעמון לא יצלצל שוב, כדי שאוכל להמשיך להתענג על מגעו... אבל זה לא מה שקורה, כמובן. ג'וליאן מרכין את ראשו ורוטן, כנראה מעוצבן ומאוכזב. כשהוא מרים את עיניו הירוקות ובוחן את פניי, ג'וליאן מביא את ידו בחיבה אל לחיי, ומפקיד נשיקה מהירה על שפתיי. "אני תכף חוזר..." הוא אומר, מלטף את לחיי באגודלו לפני שהוא מתרחק. ליבי הולם בטירוף... כל כך מהר שהוא עלול לקרוע את חזי. מה לכל הרוחות אני עושה? אני מצמידה את ברכיי זו לזו, מנסה להיפטר מהדגדוג שמשתלט על בטני... "קתי?" קולו המופתע של ג'וליאן מחזיר אותי למציאות פתאומית. הו... כמובן... הביקור הפתאומי שלי כנראה הרס לו את התוכניות... אני מרגישה תערובת של חרדה ועצב הולמת בחזי, אבל אני נאבקת לקום מהשרפרף ומושכת את החצאית שלי למטה, תוך כדי סידור שיערי שכנראה התבלגן מהנשיקה הלוהטת. נשיקה. נישקתי את ג'וליאן אדמס... החבר הכי טוב של אבא שלי. "לא, אני קצת עסוק כרגע..." ג'וליאן אומר, כזרועו חוסמת את הדרך לתוך הדירה. אבל כשאני מתקרבת ומניחה את ידי על גבו, אני מרגישה אותו קופא מיד. אל תדאג, ג'וליאן... אני לא אהרוס לך את הערב. "זה בסדר, אני כבר באה. תודה על העצה, אני הולכת הביתה." אני נותנת חיוך מתוק ומביטה בבחורה הגבוהה, שמסתכלת עליי מופתעת וקצת... כועסת? בלונדינית, עיניים כחולות, רזה... כן, זה בדיוק הטעם של ג'וליאן אדמס... ההפך הגמור ממני. בחשש, ג'וליאן מושך את זרועו לאחור ומאפשר לי לעבור. עם לחיים בוערות ממבוכה ואולי מרגשות אחרים שלא הייתי רוצה להודות בהם אפילו לעצמי, אני נסוגה מהדירה. אבל לפני שאני מפנה את גבי, בירכתי את קתי הזו בחיוך ידידותי. צעדיי מהירים, ובקרוב אני פותחת את הדלת שלי שלמרבה המזל נמצאת ממש ממול, כך שאני יכולה להיעלם מעיניהם של שניהם. טריקת הדלת מהדהדת חזק מדי. ובעודי משעינה את גבי עליה, אני משפילה את עיניי, מקשיבה למה שקורה בחוץ. "...אני מניחה שאתה פנוי עכשיו?"