אני מחשיב את עצמי לאדם מאופק... מישהו שלא נסחף אחר רגשות... אבל כל זה מתנפץ לרסיסים כשמדובר באנג'לי.
ועכשיו... ממש ברגע זה... אני עומד לרסק לילד הזה את הפרצוף.
"מה?" אני שומע את קולו של אריק נשמע חד יותר, ומסיט את מבטי, שעקב אחר גבה של אנג'לי, כדי להביט בו מעבר לכתפי, היישר לתוך עיניו.
אני מזדקף, דוחף את אחת ידיי לכיסי, כי אחרת אני באמת אגמור בכלא על תקיפה. אני חורק שיניים ומנסה לשלוט בדחף העז להי
















