איך חתיכת מתכת קטנה יכולה להרגיש כל כך כבדה? אני מסתכלת שוב על הכוכב המחומש התלוי על צווארי. "אמיצה". אני אמורה להיות מוצפת אושר, לחבק את חבריי לנשק ולחשוב על הקידום שלי לדרגת סגן. עם זאת, כל מה שאני מרגישה הוא לחץ בחזה שמקשה על הנשימה. "זה לא בסדר. אין אשמה, אין חרטה. למה?" "סמל ג'נקינס." מחשבותיי נקטעות. אני לוקחת נשימה עמוקה לפני שאני נעמדת דום וצועדת לעבר האיש השיער אפור עם קמטים קטנים בזוויות עיניו – האיש שפעם קראתי לו אבא. היום, הוא לא יותר מהמפקד שלי, גנרל ג'נקינס. אני נכנסת למשרדו ומחכה שהוא יסגור את הדלת. "את יכולה לשבת, סמל." אני עושה זאת מיד, שותקת כשהגנרל מסתובב סביב שולחנו ומתיישב מולי. "אני חייב להודות, הפתעת אותי. לא ציפיתי שתתקדמי כל כך מהר בסולם הדרגות, שלא לדבר על כך שבתי תעוטר על ידי נשיא המדינה במדליית הכבוד. את מודעת לחשיבות של זה?" "כן, אדוני," אני משיבה באופן מכני. "אני יודע שהם כבר עובדים על הקידום שלך לסגן, וכקצינה, לא תצטרכי לחזור לחזית אם לא תרצי. עם מה שעשית, כבר מילאת את חובתך בשדה הקרב, סמל." אבי – הגנרל – ממשיך לדבר בזמן שאני הולכת לאיבוד במחשבותיי. אני לא אצטרך לחזור לגיהנום הזה, להתחמק מכדורים ולראות את חבריי ורעיי מתים. העבודה שלי היא להציל חיים – זה מה שעושה חובש קרבי. אבל אני… אני מנענעת בראשי כדי למחוק את הדימוי של כל הגופות האלה שוכבות לרגלי. "אין כלום." "האם משהו לא בסדר, סמל?" שאל אבי. אני מורידה את מבטי לידיי – ידיים שנראות נקיות אך מוכתמות בדם. "את לא תהרגי שוב," מהדהד במוחי. אני לוקחת נשימה עמוקה ומרימה לאט את ראשי. "סיימתי," אני אומרת בביטחון. "מה אמרת?" הגנרל מצמצם את עיניו אליי, זועף. "סיימתי כאן, גנרל. אני רוצה לעזוב את הצבא." "את בטח צוחקת," הוא ממלמל. "מיה, השתגעת?! את עומדת לקבל קידום. הקריירה הצבאית שלך רק מתחילה באמת." אני נעמדת בלי לחכות לאישורו, ולאחר שהסרתי את המדליה, אני משליכה אותה על שולחנו. "אתה יכול לשמור אותה אם אתה כל כך אוהב אותה, אבא. אתה אמרת בעצמך – מילאתי את חובתי לאומה הזאת. עכשיו, אני אחליט איך לחיות את שארית ימיי." אני מסתובבת ופונה אל הדלת, אבל לפני שאני מספיקה לפתוח אותה, אני שומעת את קולו מאחוריי. "אם תצאי מהדלת הזאת עכשיו, אני לא אכיר בך יותר כבתי. זה יהיה כאילו מתת במארב הזה." אני מסתובבת מעט ונותנת לפינה אחת של פי להימתח רק כמה סנטימטרים. "אין כלום." "הפסקתי להיות הבת שלך לפני הרבה זמן. להתראות, גנרל." אני מושכת בידית ויוצאת מהמשרד בחיוך. שנתיים לאחר מכן אני מנסה לקרוא קצת, אבל כשהאמבולנס מתנדנד כל כך, אני לא מצליחה להתרכז. אני מרימה את מבטי, וג'ורג', הנהג, מושך בכתפיו בהתנצלות לפני שהוא חוצה רמזור אדום במהירות מלאה. "אני לא יודע איך את יכולה להתרכז עם הצליל של הסירנה," מעיר מאט, עוזר הפראמדיק. שלושתנו נמצאים בחזית הרכב. הרגע קיבלנו התראה על תאונת דרכים מרובת כלי רכב באחד השדרות העמוסות ביותר בעיר. לאחרונה, יש לנו יותר עבודה מהרגיל בגלל חום אמצע יוני הקיצוני. בפיניקס, טמפרטורות הקיץ הן אכזריות, ולמרות שעונת המונסונים רק מתחילה, עדיין לא היו לנו סופות – כך שהמצב עלול להחמיר בקרוב מאוד. אני סוגרת את הספר כשאני רואה שהתנועה נעשית כבדה יותר. אני בטוחה שאנחנו קרובים למקום התאונה. ג'ורג' מתחיל לצפור בהתמדה, מנסה להוציא את העוברים והשבים מהמכוניות שלהם ומהכביש כדי שנוכל לעבור. עם זאת, רק כשהמשטרה מגיעה הם מצליחים לפנות נתיב, מה שמאפשר לנו להתקדם. "אנחנו הראשונים כאן," אני ממלמלת, נועצת את מבטי בחצי תריסר כלי רכב מרוסקים הנראים מהמושב שלי. אני מעריכה לאיזה מהם לגשת קודם. מכונית אחת תלויה מהמפריד. הכבאים כבר אבטחו אותה, אבל בהתחשב באופן שבו היא כמעט נחצתה לשניים, אני בספק אם יש ניצולים. ואם יש, הם יהיו במצב קריטי. "ג'נקינס…" ממלמל מאט. הוא מחכה לפקודות שלי. "הכחולה," אני אומרת, קופצת מהאמבולנס. כמה כבאים מלווים אותי לרכב. מאט יהיה ממש מאחוריי עם האלונקה ותיקי התרופות. "יש שני אנשים בפנים. הנהג, גבר בשנות הארבעים לחייו, ובמושב האחורי, בנו, בערך בן ארבע או חמש. שניהם בחיים," מודיע לי אחד הכבאים. מלבד אבטחת הרכב כדי למנוע ממנו לזוז, הם גם הצליחו ליצור פתח במתכת כדי לגשת לפצועים. אני נוגעת בצווארו של האב ובודקת את הדופק שלו – חלש. יש לו חתך בראש וההגה נעוץ בחזהו. כמעט בטוח שיש לו שברים מרובים בצלעות ובעצם החזה, יחד עם זעזוע מוח. אני עוברת לבדוק את הילד. אני לוחצת על צד צווארו, אבל אני לא מרגישה דופק. "ג'נקינס, במי מתחילים?" שואל מאט, שנמצא עכשיו לידי. אני מעזה להרים את ראשו של הילד ועוצרת את נשימתי כשאני רואה את החתך המאסיבי שחוצה את גולגלתו לשניים. פניו מכוסות בדם. אני בודקת את הפצע ורואה חומר מוח נשפך ממנו. אני נאנחת. "אין כלום." "בוא נוציא את האבא. הילד מת." "הוא היה בחיים לפני דקה," מוחה הכבאי. מאט מסתכל עליי, זועף. "זה לא מאוחר מדי. אנחנו יכולים להתחיל החייאה ו—" "לא," אני קוטעת אותו. "לאבא יש סיכוי גבוה יותר לשרוד. הגולגולת של הילד הזה מרוסקת, ויש לו נזק מוחי חמור. גם אם נצליח להחיות אותו, ובאיזה נס, הוא יגיע לבית החולים עם סימנים חיוניים, הוא לעולם לא יתעורר שוב." "ג'נקינס, אני בטוח שאם אבא של הילד הזה היה בהכרה, הוא היה בוחר להציל את בנו לפני עצמו! הוא רק ילד!" אני נועלת מבט איתו, נחושה. "למרבה המזל, זאת לא ההחלטה שלו. וגם לא שלך. תביא את צווארון הצוואר ותכין עירוי. אנחנו מייצבים אותו לפני שנוציא אותו מהמכונית." מאט מחזיק את מבטי לכמה שניות לפני שהוא סוף סוף ניגש לעבודה. "אין חיים ששווים יותר מאחרים," מהדהד במוחי. הצלחנו לייצב את הנהג, להוציא אותו מהרכב, להעביר אותו לבית החולים ולהשאיר את שאר הפצועים לפראמדיקים האחרים. לאחר מכן, אנחנו חוזרים לבסיס, מנקים את האמבולנס, ממלאים מחדש ציוד ומחכים לקריאה הבאה, שלא מאחרת לבוא. לאחר טיפול בכמה תאונות ביתיות קלות והתקף לב בקניון – שמביא למותו של קשיש – אנחנו עומדים לסיים את המשמרת שלנו כשהרדיו שולח אותנו לפעולה שוב.