ג'נקינס אני מכסה את הפצע של בני בגזה נקייה כשאני שומעת שוב יריות, עוצרת לשנייה לפני שאני ממשיכה. "תירגע, הם רק מתאמנים." "אני רגועה," אני אומרת, ומתחילה לעטוף את התחבושת סביב הבטן שלו. במשך היומיים האחרונים, לא הפסקתי לשמוע יריות, והגעתי למסקנה שיש אזור סמוך שבו הם מתאמנים בירי. אני רק מקווה שהמטרות שלהם אינן יצורים חיים. היריות לא מפריעות לי. חייתי עם הצליל הזה כל חיי - זה כמו מוזיקה לאוזניי. זה מנחם. "אז, אני יכול לקום עכשיו? אני מרגיש הרבה יותר טוב." אני עוזרת לו לשכב בחזרה ונותנת לו אנטיביוטיקה ומשככי כאבים לפני שאני משליכה את כפפות הלטקס שלי. "ירו בך רק לפני יומיים, ילד. קח את זה בקלות לפחות עוד שבוע." "את יכולה להפסיק לקרוא לי 'ילד' או 'נער'? אני לא ילד." אני מדחיקה חיוך מהדרך שבה שפתיו נעוצות בתסכול. הוא מתנהג כמו ילד קטן אבל מנסה להתנהג כמו גבר חסר פחד. מאוד אופייני לבחורים צעירים, במיוחד בסביבות כאלה. זיכרון מבזיק במוחי של ילד צעיר עוד יותר שמכוון אלי אקדח, ואני מנענעת את ראשי, מכריחה את עצמי להתמקד בהווה ולהשאיר את העבר מאחור. "בסדר, בני, אבל אתה עדיין לא יכול לזוז מהמיטה הזאת לעת עתה." אני מתחילה לאסוף את הציוד הרפואי המשומש בזמן שהוא צופה בי בשקט. פתאום, הוא מנקה את גרונו, ואני מרימה גבה לכיוונו. "אף פעם לא הודיתי לך שהצלת אותי." "אחיך כבר דאג לזה," אני ממלמלת בסרקזם. "זלדריק? אני מקווה שהוא מתייחס אלייך יפה. הוא לא גרוע כמו שהוא נראה. הוא רק מנסה לדאוג לשלו." "נכון, בטח. הוא סתם מישהו אגואיסטי ושחצן מספיק כדי להכריח את 'שלו' לקעקע Z על גופם." אני מצביעה לעבר חזהו החשוף ומגלגלת את עיני. שמתי לב גם שלאוסקר יש אחד על החלק הפנימי של פרק כף היד שלו, אם כי קטן בהרבה, ולגמבו יש אחד על צווארו. "את חושבת שהוא מכריח אותנו לקבל את זה?" הוא מחייך ומנענע את ראשו. "זו הבחירה שלנו. סמל של כבוד ונאמנות למנהיג שלנו. אין לזה שום קשר לאגואיזם, ג'נקינס." אני מושכת בכתפי. בכנות, לא אכפת לי פחות. הדבר היחיד שמעניין אותי הוא לצאת מהמקום הארור הזה לפני שאני מאבדת את דעתי. מצאתי נתיב בריחה פוטנציאלי. מהחדר שלי, אני יכולה לגשת למרפסת שראיתי מבחוץ בלילה שהביאו אותי לכאן. אתמול, יצאתי החוצה והבנתי שאם אני אתאמץ מספיק, אני עלולה לנחות על הרצפה למטה - ממש היכן שהבריכה נמצאת. יש גם סיכוי אמיתי מאוד שאני אתבלבל ואסיים עם המוח שלי מרוח על הבטון, או גרוע מכך, אנחת לא נכון וקצה הזכוכית של הבריכה יחתוך אותי לשניים. אני מניחה שזה סיכון שאני אצטרך לקחת כי ברגע שאני אגיע לשם, זה רק כמה מטרים לקרקע. אני נפרדת מבני, וכשאני עומדת לצאת מחדר השינה, הדלת נפתחת, וחושפת גבר שאני לא מזהה. אני זועפת למראהו. שיער בלונדיני, זקן קצר, משקפיים עם מסגרת עבה, חולצת פולו בצבע בז' מכופתרת עד הסוף, ומכנסי צ'ינו בצבע חאקי. הוא נראה כמו מורה בבית ספר יסודי. הדבר היחיד שמגלה שהוא אחד מאנשיו של זלדריק הוא הדיו שמכסה את זרועותיו עד פרקי ידיו. "ביקשו ממני לבוא לקחת אותך," הוא מודיע לי בחיוך ביישני. הוא מהנהן לעבר בני לשלום לפני שהוא מפנה את תשומת לבו בחזרה אלי. "מה שלום ההתאוששות שלו?" "טוב. הפצע לא מזוהם ומחלים כראוי. בעוד שבוע, הוא יוכל להתחיל לחזור לפעילות רגילה, אם כי עליו להימנע ממאמץ יתר." "זה נהדר." הוא הולך איתי לתוך המסדרון, סוגר את הדלת מאחוריו, ואז מושיט את זרועו לעברי. "לא הכרנו. אני לאגוס." "איזה סוג של שמות...?" אני ממלמלת מתחת לנשימתי, ומגלגלת את עיני. כשהוא שם לב שאני לא הולכת ללחוץ את ידו, הוא מוריד אותה בכתף. "רובם כינויים או שמות משפחה. שמי הוא ארתורו לאגוס, אבל כולם קוראים לי לאגוס. גמבו הוא פליפה גמבואה, ואוסקר... ובכן, הוא פשוט אוסקר." "וזלדריק?" אני שואלת בחיוך ערמומי. לאגוס בוחן אותי כמה שניות לפני שהוא מנענע את ראשו. "אם את רוצה לדעת משהו על הבוס שלנו, תצטרכי לשאול אותו בעצמך. תנצלי את ארוחת הערב של הלילה בשביל זה. את מוזמנת לחלוק איתנו את השולחן." אני זועפת ומנענעת את ראשי. "אני חושבת שאוותר. אני מעדיפה להישאר בתא שלי." "זו לא הצעה, ג'נקינס. זלדריק רוצה שתצטרפי אלינו. דאגתי שבגדים יושארו בחדר שלך. את צריכה להיות מוכנה בעוד שעה." "ואם אסרב?" הוא נאנח, מסיר את משקפיו, מנקה אותם ומחזיר אותם. אני שמה לב לעיניו - הן בגוון כחול בולט. אין גבר מכוער, קירח או בעל משקל עודף בארגון הזה? אני תוהה אם הם מגייסים אותם מסוכנויות דוגמנות. "אני אתן לך עצה שלא ביקשת - אל תדחפי את זלדריק לקצה גבול הסבלנות שלו. הוא נוטה לאבד את שלוותו בקלות, ואת לא רוצה להיות המטרה של התסכול שלו כשזה קורה." "תודה, אבל אני חושבת שאני יכולה להסתדר בעצמי. מה הוא הולך לעשות, להרוג אותי? תאמין לי, רבים ניסו לפני, וזה לא נגמר טוב בשבילם." הוא צופה בי בשקט לרגע לפני שהוא נאנח. "בואי, אני אלך איתך לחדר שלך." זלדריק אני לא יכול להפסיק להעיף בה מבטים מזווית העין שלי. היא נראית מהממת בשמלה שהזמנתי לה. היא שחורה, עם רצועות דקות וחריץ שמגיע מהרצפה עד מעל אמצע הירך שלה. המבט החטוף שתפסתי על רגלה לפני שהיא התיישבה הותיר אותי עם כאב במפשעה שעדיין לא נפטרתי ממנו. האווירה במהלך ארוחת הערב מתוחה. הבדיחות והעלבונות הרגילים בין אנשיי לא נמצאים בשום מקום. כולם נשארים זהירים, אוכלים בשקט. הם מרגישים לא בנוח עם נוכחותה של ג'נקינס. חדר האוכל הזה, באגף הפרטי שלי בבית, נגיש רק לאנשים הכי מהימנים שלי - אלה שאני מחשיב למשפחה: לאגוס, אוסקר, גמבו, לונה, וכמובן, בני, שעדיין מתאושש מפצע הירי. האישה היחידה בקבוצה היא המונפשת ביותר. לונה ממשיכה לגעת בזרועי וללחוש לי באוזן. אני יודע שהיא מנסה לתפוס את מקומה מול ג'נקינס, אבל נראה שהתוכנית שלה לא עובדת, מכיוון שהאובססיה החדשה שלי בקושי מרימה את ראשה מהצלחת שלה. יש לה תיאבון - זה סימן טוב. אבל היא נשארת אדישה לחלוטין, כמו רובוט. היא אוכלת, לוקחת כמה לגימות מים מדי פעם, וממשיכה לאכול. אני תוהה אם היא תמיד ככה, או שאולי, כמו האחרים, היא גם מרגישה לא בנוח עם המצב. היא מיישרת את גבה ומקבעת את מבטה על נקודה על הקיר ממש מולה. "אפשר לעזוב?" היא שואלת. אני ממקד את תשומת לבי על פניה. אין רגש, כלום. "את לא רוצה קינוח?" עיניה בצבע דבש נועלות את שלי, והיא מצמידה את שפתיה זו לזו. "אני בסדר," היא לוחשת. אני מחזיק את מבטה. היא מאתגרת אותי, מעזה אותי, ואלוהים יודע שאני לעולם לא נסוג מאתגר. היא תהיה שלי - היא חייבת להיות. "בסדר. כפי שאת—" לפני שאני אפילו מספיק לסיים את המשפט, היא כבר קמה והולכת במורד המסדרון לכיוון החדרים. גמבו עושה תנועה לקום וללכת אחריה כדי לפקוח עליה עין, אבל אני עוצר אותו. אנחנו בקומה השלישית. אין שום דרך שהיא תצא מפה בלי שיראו אותה. אולי זה לא רעיון רע לתת לה קצת אמון ולראות מה קורה.