ג'נקינס עדיין קצת המום מהשיחה שהייתה לי זה עתה עם זלדריק, אני פונה למטבח. כולם אוכלים ארוחת בוקר, והם צופים בי בסקרנות - ולדעתי, גם קצת בפחד - כשאני נכנס. אני חייב לשמור על עצמי. אני אעבד הכל לאט לאט, אבל אם אני אתן לזה לשתק אותי, זה יהיה גרוע יותר מלהרגיש כלום. אני לוקח נשימה עמוקה דרך האף ומרים את הסנטר. "בוקר טוב," אני מברך. אף אחד לא עונה. הם פשוט המשיכו לבהות בי כאילו חייזר השתלט על הגוף שלי.