לגוס כשאני נכנס לחדר השינה שלי בילדות, זה מרגיש כאילו הזמן עצר מלכת. זיכרונות שוטפים את מוחי כמו מפל מטורף ובלתי ניתן לעצירה, במיוחד אלה של הלילה האחרון שביליתי כאן, ממש לפני שברחנו. הייתי בן תשע עשרה, ולא יכולתי להגיד שהייתי מאושר. "את בסדר?" נס שואלת. אני מנענע את ראשי כדי להתמקד בהווה – כאן, בחדר השינה הזה, עם אשתי. היא מתנהגת בצורה מוזרה מאז שהגענו לאחוזה. אני עדיין לא מכיר אותה מספיק טוב, אבל