קול קר חדר לפתע לאווירה החרדתית והעצבנית. כולם הביטו לעבר מקור הקול. סמנתה אחזה בריילנד ביד אחת, בעוד ידה השנייה הייתה בכיסה, והיא בוהה באלק בקרירות. ההילה שלה הייתה אדישה ביותר; כאילו היא מתפרצת באוויר קר. "מי את שתגידי את זה?" טרנס הביט בה ושאל, "מה יקרה אם יקרה משהו לסבא שלך? את תיקחי על זה אחריות?" "היא זו שהכעיסה את סבא כל כך. מי עוד ייקח אחריות אם יקרה משהו לסבא חוץ ממנה?" צ'רלי, בן דודה הבכור של סמנתה, דיבר בטון קר ומאיים תוך כדי שהוא מסדר את משקפיו עם מסגרת הזהב. נראה היה שהאנשים האלה ממהרים להאשים אותה בהכל. סמנתה תהתה אם זה בגלל שהם פחדו שאם אלק ימות עכשיו, הם לא יוכלו לרשת את נכסי המשפחה. "למה אני הגורם לכעס שלו? אתם לא צריכים לתת את הקרדיט הגדול ביותר לאליז?" לסמנתה בהחלט לא הייתה מספיק נדיבות כדי שכולם יתעלמו מהתרומה של אליז. "סמנתה, את—" לפני שאליז הספיקה לסיים את דבריה, קסביון התקדם. "סמנתה צודקת. היא לא הבטיחה לעבור דירה," קסביון שיקר בבוטות בלי למצמץ. הוא פשוט אמר שהוא רוצה להגן על סמנתה בכל מקרה. לפני שהם הספיקו אפילו לסיים להתעדכן, סמנתה סבלה מבריונות. כבן הדוד הצודק והנאמן ביותר של סמנתה, הוא היה חייב לעמוד לצדה בזמן כזה. אחרי הכל, מאז שהם היו צעירים, שניהם תמיד לקחו את האשמה על מעשיהם הרעים אחד של השני. כאדם שנתן חשיבות רבה ליחסים, לנאמנות הייתה חשיבות עליונה עבורו. כשחשב על זה, קסביון יישר את גבו והפך בטוח יותר בעצמו. "אז, אתם לא צריכים להאשים את סמנתה. אליז הבינה לא נכון את מה שאמרנו. במקום לבקש מאיתנו הבהרה באופן פרטי, היא מיד סיפרה לסבא, שאז כעס כשחשב שריילנד יעזוב. לכן, זו אשמתה של אליז, לא של סמנתה." אליז הביטה בביטוי הצודק של קסביון ופרצה בבכי, כשהיא מרגישה מקופחת. "למה? למה? למה עדיין יש מישהו שמגן על סמנתה גם כשהיא כל כך תוקפנית, גסה ולא מתורבתת?" היא צעקה במוחה. ריילנד לא רצה להיות מוחזק בזרועותיה של סמנתה. הוא נאבק כמה פעמים, בניסיון להשתחרר, אך לשווא. בדיוק אז, הוא הפסיק להיאבק והרים אגודל לקסביון בשקט. הוא העריץ את קסביון על כך ששמר על ראש צלול ברגע הקריטי הזה והכי חשוב, הוא זכר להגן על אמו. ריילנד חשב, "הוא החבר שלי מעכשיו!" סמנתה חייכה לקסביון, אסירת תודה לו על כך שעמד לצידה היום וזכרה בשקט את מה שקסביון עשה בשבילה באותו יום. אז, היא חייכה ואמרה, "כל עוד אליז מתנצלת בפניי קודם, אני יכולה להחזיר את סבא לקדמותו תוך דקה." כששמע זאת, עיניו של טרנס נצצו. אבל ברגע הבא, הוא הביט בסמנתה בעיניים מלאות חשד ושאל, "את באמת יכולה לעשות את זה?" סמנתה גלגלה את עיניה ואמרה, "בכל מקרה, לרופא יש עשר דקות להגיע. אתם צריכים לנקוט באמצעים נואשים בזמנים נואשים. אם תתעכבו עוד יותר, הוא עלול למות בכל רגע." "סמנתה, מה אמרת?" ג'וליאן, שהיה בעל מזג רע, התרגז מדבריה של סמנתה. הוא נבח עליה. טרנס חשב על זה זמן מה ואז הביט באליז, "אליז, אני מצטער לומר לך את זה. בבקשה תתנצלי בפני סמנתה." אליז הביטה בטרנס בחוסר אמון. "מה קורה כאן? אפילו דוד טרנס האמין בשטויות של הכלבה הזאת וביקש ממני להתנצל בפניה? הוא השתגע?" היא חשבה בחוסר אמון. "דוד טרנס, אני..." "תזדרזי! אני לא אדם סבלני. אם לא תתנצלי עכשיו, גם אם תתחנני אחר כך, אני לא אטפל בו יותר! אל תאשימו אותי אם תעכבו את הטיפול שלו והוא ימות." סמנתה נקטה עמדה פוקדת, כשיד אחת בכיסה ורגל אחת כפופה כשהרגל דופקת על הקרקע בקצב. כשראה את התנהגותה הנינוחה, צ'רלי, שתמיד היה האדם המאוזן ביותר במשפחה, לא יכול היה שלא להתחיל להתייחס אליה ברצינות רבה יותר. "אולי היא סבלה הרבה בשנים האחרונות ולמדה כמה שיטות עזרה ראשונה," הוא הרהר. לאחר מחשבה רצינית, הוא הביט באליז בעיניים קודרות ואמר, "אליז, תקשיבי לי. תתנצלי קודם. אם יש משהו אחר, נוכל לדבר על זה אחר כך." אליז פרצה בבכי והביטה בצ'רלי בחוסר רצון, מנסה להגן ולדבר בשם עצמה. אבל כשפגשה את מבטו העמוק והבלתי נגמר של צ'רלי, לבה הצטמק לפתע. "הוא מאיים עליי?" היא תהתה. אליז ידעה שלקיאנו ולצ'רלי יש מערכת יחסים טובה. והיא וקיאנו זה עתה התארסו. אם היא רצתה להתחתן בהצלחה עם משפחת בקסטר, היא עדיין הייתה זקוקה לעזרתו של צ'רלי. "אני עושה את זה בשביל קיאנו..." אמרה לעצמה אליז. היא נשבעה שהיא תגרום לסמנתה לשלם על מה שהיא סבלה היום! אם היא יכלה להכריח את סמנתה לצאת לפני שש שנים, היא יכולה באופן טבעי לעשות את אותו הדבר אחרי שש שנים. אליז נשכה את שפתיה בחוזקה, עצמה את עיניה לפתע ואספה את האומץ לומר, "אני מצטערת." "מה? לא שמעתי אותך?" סמנתה חפרה באוזניה והעמידה פנים שיש לה שמיעה לקויה. אליז צבטה את ידה בחוזקה והביטה בסמנתה בחוסר רצון. ואז היא הגבירה את עוצמת הדיבור שלה והתנצלה בקול רם. "אני מצטערת, סמנתה! שמעתי לא נכון הרגע. הבנתי אותך לא נכון. אני מצטערת מאוד. אני מקווה שתוכלי לסלוח לי." "חה חה," סמנתה לעגה. "סליחה היא מחוץ לשאלה. אני רק מקווה שלמדת את הלקח שלך ונמנעת מלחצות אותי בעתיד. אחרת, התנצלות לא תהיה הדבר היחיד שתצטרכי לדאוג לגביו." "אני מבינה," ענתה אליז, הטון שלה מכבד, אבל ידיה היו קפוצות בחוזקה כשהציפורניים שלה חודרות לבשרה כשהיא מדכאת את התסכול שלה. "אוקיי, סמנתה. את יכולה בבקשה לטפל בסבא שלך עכשיו?" אמר טרנס. סמנתה המה בתגובה והשליכה את ריילנד על הספה בצד השני. אז, בדיוק כשכולם חשבו שהיא הולכת לעזור לאלק, סמנתה הפתיעה אותם כשהוציאה סוכרייה על מקל מכיסה בנחת. היא קרעה לאט את עטיפת הממתק, הכניסה אותה לפיה והחלה להתענג על המתיקות. "את..." בדיוק כשטרנס עמד לאבד את שלוותו, סמנתה הניחה במהירות את אצבעה המורה על שפתיו, וסימנה לו להישאר רגוע ולשתוק. טרנס היה המום. ואז, כשהסוכרייה על מקל בפיה, סמנתה התקדמה כדי לעזור לאלק לקום. היא חיבקה אותו מאחור בתנוחה מוזרה, הניחה את ידה על הטבור שלו והפעילה עליו כוח. הבעות נבוכות מילאו את החדר כשכולם תהו מה היא עושה. "קאק קאק..." אלק פלט לפתע בוטן. הבעה של כולם השתנתה. "האם הבוטן נתקע בגרונו הרגע?" כולם תהו. כשראתה את המתרחש, אליז לא יכלה שלא להרגיש שהיא רומתה על ידי סמנתה. התברר שאלק נחנק מבוטן. סמנתה הגזימה במצבו, וגרמה לטרנס ולצ'רלי להכריח אותה להתנצל בפני סמנתה. אליז לא ראתה את סמנתה כמה שנים, אבל היא לא ציפתה שהכלבה הזאת תהפוך לכל כך ערמומית. סמנתה תמרנה כעת אחרים לעשות כרצונה. "חה חה! אבל זה לא משנה. לא משנה כמה תהיי חכמה, לעולם לא תוכלי לברוח ממני!" חשבה אליז. "אוי, סמנתה מדהימה! היא הצילה את סבא תוך פחות מדקה כמו מה שהיא אמרה!" קרא קסביון כשהוא ניגש לאלק. "סבא, סמנתה הצילה אותך. כל מה שקרה קודם לכן נוקה. אליז הבינה לא נכון את מה שאמרתי לסמנתה, וריילנד לעולם לא יעזוב אותך. אין צורך לדאוג." "כן, סבא רבא." ריילנד הגיע בזמן הנכון, אחז בידו של אלק ואמר ברכות, "סבא רבא כל כך נחמד אליי. אני לא רוצה לעזוב. אל תדאג, סבא רבא. אמא לא אמרה שהיא תעבור דירה היום." "אני אומר שאנחנו לא נעבור דירה היום, אבל זה לא אומר שלא נעבור דירה בעתיד... אז, זה לא ייחשב כשקר, נכון?" חשב ריילנד. אלק הביט בנכדו החמוד. הוא זה עתה ניצל מלסתות המוות. הוא הצליח להעלות חיוך חלש, פניו מקומטות במאמץ. "ריילנד, ילד טוב שלי." הוא התעלם מהעובדה שסמנתה הצילה אותו. "אוי, נו באמת," סמנתה לעגה לעצמה וגלגלה את עיניה בשקט. בכל מקרה, היא מעולם לא תלתה תקוות שהאנשים האלה יהיו אסירי תודה לה. סמנתה התיישבה בצד וריסקה את הסוכרייה על מקל לחתיכות. ואז, היא החלה לאכול צלחת ענבים. היא עדיין לא הייתה שבעה, והיא הייתה צריכה לאכול יותר כדי להזין את גופה החלש. "הענבים מתוקים. אני ממש אוהבת לאכול אוכל מתוק כמו תמיד." חשבה סמנתה. בשלב זה, קולו של וויין נשמע גם מבחוץ. "ד"ר ירווד כאן! מר בקסטר כאן עם ד"ר ירווד גם כן!"