האור העמום הסתיר את פניו של מתיו, וחשף רק את קווי המתאר החדים אך האלגנטיים של צלליתו. אייזיק ראה אותו נשען על הספה, רגליו הארוכות מושטות, מלטף באדישות את החתול הירוק-עיניים שישב בחיקו. הוא שידר הילה של עצלות וניכור כאחד. "שב," אמר מתיו, מבטו נעוץ באייזיק, קולו רגוע וסמכותי. תחת מבטו הבוחן של מתיו, אייזיק הרגיש כמו טלה שנצפה על ידי נמר שבע – בטוח לעת עתה, אך מודע לכך שהנמר עלול להתנפל בכל רגע. באופ