"נכון," אישרה קורה. "אבל אחרי כל הזמן הזה, הצוות הרפואי שאיתרתי לא זכר אם התינוק השני היה בן או בת. אם את רוצה תשובות אמיתיות, תצטרכי לשאול את ההורים הביולוגיים שלך." אתנה הנהנה בהבנה, רגשות סוערים בתוכה. קורה הוסיפה, "גם התאומים של דונובן וגם של קנדי נולדו באותו יום. פרצה שריפה בבית החולים מוקדם באותו בוקר. הצוות הצליח להציל רק שני תינוקות, ואמרו שאחד שייך למשפחת דונובן והשני למשפחת קנדי." "אבל האמת היא, ששני התינוקות היו ממשפחת דונובן, ואותך מסרו למשפחת קנדי כבתם הניצולה." אתנה קימטה את מצחה, חשד זוחל לקולה. "זה נשמע מפוקפק. יש סיכוי טוב שהיו מעורבים פה הצתה וחטיפת ילדים." "זה אפשרי," הסכימה קורה בטלפון. "אשתו של מנהל בית החולים סבלה מאובדן טראומטי חודשיים לפני השריפה כשילדה תאומים שלא שרדו. האובדן הזה שבר אותה נפשית." "אחרי השריפה, המנהל שילם הן למשפחת דונובן והן למשפחת קנדי לפני שעבר לחו"ל עם אשתו. מעניין שבעודם מעבר לים, נולדו להם שוב תאומים, שחזרו לארץ בשנה שעברה. אישרתי שהתאומים האלה הם הילדים הביולוגיים של אייזק ורג'ינה קנדי." מבטה של אתנה התבהר כשהחלקים התחברו. "אז, המנהל ואשתו השתמשו בשריפה ככיסוי כדי לגנוב את התאומים של משפחת קנדי ואז העבירו אותי בתור הבת הניצולה." קורה הוסיפה, "שאלתי את מנהל בית החולים ואשתו באופן פרטי. הוא נשבע באמונתו שהוא לא הצית את השריפה. הוא טען שבתוך הכאוס, הוא לקח באימפולסיביות את התאומים של קנדי ואמר לאשתו שהתינוקות שלהם לא מתו. מצבה הנפשי השתפר בעקבות כך, והיא החלימה לגמרי עכשיו." אחרי הפסקה, שאלה קורה, "את רוצה פרטים נוספים על התאומים של קנדי?" אתנה הניעה את ראשה. "האם יש להם קשר אליי?" "לא, לא ישיר," ענתה קורה. "אז לא אכפת לי," אמרה אתנה בתקיפות. "העדיפות שלי היא לגלות מי שלח את המכתבים האלה ואת הסיפור האמיתי מאחורי השריפה." "הבנתי," אמרה קורה. "אני אמשיך לחפור עד שנגיע לשורש העניין." "תודה," אמרה אתנה בשקט. "אגב, יש עדכונים על המנטור שלי? אפילו הרמז הקל ביותר יעזור." לפני שש שנים, המנטור של אתנה מסר לה את המושכות של קבוצת ויז'ן, והדריך אותה צעד אחר צעד. תוך שנתיים בלבד, המנטור העביר לה את השליטה על מעבדות המחקר הרפואיות, מרכזי המחקר לפיזיקה ומצפה כוכבים לפני שנעלם מעיר קיטמור בלי להשאיר עקבות. למרות גאוניותו של המנטור שלה, אתנה לא הצליחה לנער את הדאגה שאכלה אותה מבפנים. לאחר שתיקה קצרה, השיבה קורה, "עדיין אין חדש, אבל אני לא מוותרת." אתנה נאנחה בשקט, מלמלה את תודתה וסיימה את השיחה. אחר כך לחצה על הבלמים, נותנת למחשבותיה לנדוד בעודה יושבת במכוניתה. בהתחשב בכך שהוריה הביולוגיים היו יציבים כלכלית באותה תקופה וקיבלו פיצוי גדול, אתנה לא יכלה שלא לתהות איך הם הגיעו לעוני כזה. 'אולי אני אבין את זה כשאגיע למשפחת דונובן', הרהרה. מנערת את המחשבות, אתנה הציצה מהחלון, מבינה שהיא נמצאת במרחק של חמש או שש דקות בלבד מיעדה. אבל הכביש שלפניה היה חסום, וגרם לפקק תנועה עצום, עם ניידות משטרה מפוזרות בזירה. אתנה בדקה את השעון שלה - כמעט צהריים. בקצב הזה, היא עלולה לא להספיק בזמן. לאחר היסוס קל, אתנה יצאה מהמכונית ועלתה לגשר הולכי רגל סמוך כדי לקבל מבט טוב יותר על המצב. במרחק של כ-200 מטרים לפניה, היא יכלה להבחין בכמה כרזות גדולות עם אותיות מודגשות ולשמוע את קריאות הקהל הרועשות. כרזה אחת צעקה, "מתחרטים שקניתם דירה בגן ברד? תתחרטו על זה כל החיים!" אחרת הכריזה בגאווה, "איחור של שלוש שנים! משפחות נותרו חסרות בית, ילדים ללא בתי ספר!" "דם, יזע ודמעות לתשלומי משכנתא... ועדיין אין בית!" "בבקשה תעזרו לאלה ששפכו את חסכונות חייהם לבית שהם אפילו לא יכולים להיכנס אליו!" ***** התברר שבעלי בתים מפרויקט בנייה סמוך התאספו בכניסה, ומארגנים הפגנה גדולה. אתנה צפתה בהם באנחה שקטה, וחשה אמפתיה אמיתית למאבקם. בלי לומר מילה, היא חזרה למכוניתה וניווטה לסמטה קטנה כדי להימנע מהתנועה. העיקוף ייקח יותר זמן, אבל זה היה עדיף מלהיתקע. לאחר שהתפתלה ברחובות האחוריים, היא סוף סוף הגיעה לולנטו קורט. ולנטו קורט שימש בעבר כדירות לעובדים. זה היה מקום ישן, אבל עדיין נקי ושקט, עם הרבה שטח פתוח. האזור אוכלס בעיקר על ידי תושבים מבוגרים כעת, עם מעט צעירים בסביבה. אחרי הכל, צעיר או אדם עשיר לא היו רוצים לגור בשכונה שהייתה צריכה להיהרס לפני שנים. לקהילה היו כמה בנייני מגורים, שאף אחד מהם לא היה גבוה מ-6 קומות. הקירות החיצוניים היו בלויים, הצבע מתקלף, ומספרי הבניינים דהו. אתנה החנתה בכניסה ושאלה את השומר על הכיוונים. עד מהרה, היא מצאה את בניין מס' 6, שם עמדו זוג בשנות החמישים לחייהם בחוץ וממתינים. הגבר היה לבוש בחליפה שחורה ונעלי עור מלוטשות, בעוד שהאישה לבשה שמלה כחולה ונעלי עקב. הבגדים שלהם היו קצת מיושנים, אבל הם היו נקיים ללא רבב ומטופחים, והקרינו סוג של כבוד של העולם הישן. האישה המשיכה להציץ בטלפון שלה, וחיכתה בבירור להודעה. בינתיים, הגבר עמד על קצות האצבעות, מצל על עיניו בידו כשסרק את האזור. הם ציפו בבירור למישהו. אתנה זיהתה אותם מיד - ווסלי וקלייר דונובן. רק לפני כמה ימים היא פגשה אותם בבית החולים כשכולם עשו בדיקת אבהות. לאחר שנלקחה דמם, ווסלי קיבל שיחת טלפון, והוא וקלייר מיהרו משם, כך שלא הייתה להם הזדמנות רבה לדבר. למרות שאתנה זיהתה אותם, היא עדיין לא ידעה עליהם הרבה. כשבני הזוג הבחינו בה, פניהם אורו בתערובת של שמחה וחרדה. הם מיהרו לעברה, נעצרו כמה צעדים משם, ידיהם רועדות כשהם הושיטו לקחת את שלה אך אז נסוגו. ווסלי גמגם, "אתנה... זה בסדר אם נקרא לך ככה?" אתנה חייכה בחום, "בטח." קלייר שפשפה את ידיה בעצבנות. "אתנה, היינו כל כך מאושרים מאז שמצאנו אותך! זה הדבר הכי טוב שקרה לנו בשנים האחרונות." "פשוט ש... למשפחה שלנו אין הרבה. אנחנו כל כך מצטערים." אתנה ראתה את הכנות בפניהם וחייכה בעדינות. "זה בסדר. היו לי חיים טובים עד כה, וזה לא ישתנה. אתם לא צריכים לתת לי כלום או להרגיש רע בקשר לזה," הרגיעה אותם. לאחר הפסקה קצרה, היא הוסיפה, "אם יש משהו שאנחנו רוצים אבל אין לנו, בואו נעבוד יחד כדי להשיג אותו." דבריה הכנים ריגשו עמוקות את ווסלי וקלייר, ועיניהם התמלאו דמעות. אם הם לא היו מודאגים מהממת הבת שלהם בפגישה האמיתית הראשונה שלהם, הם אולי היו נשברים ממש שם. ווסלי התעשת במהירות וצחק, "האוכל מוכן. בואו נעלה למעלה ונדבר על ארוחת צהריים, בסדר?" אתנה הנהנה. "בטח." בדיוק כשהם התחילו ללכת, קול נשי גבוה נשמע מאחוריהם, "אתנה, חכי!" אתנה הסתובבה באופן אינסטינקטיבי לעבר הקול, רק כדי לפגוש את הלחיצות המהירות של מצלמות כשגבר ואישה צילמו תמונות בטירוף בטלפונים שלהם.