יצחק ידע בדיוק מה הוא עושה. ההצגה שלו נעשתה אינטנסיבית יותר, קולו נחנק מרגש, ועיניו התמלאו בדמעות. "אתנה, את עם משפחת קנדי כבר שמונה עשרה שנים. תמיד התייחסתי אלייך כמו אל הבת שלי ועשיתי הכל כדי לעזור לך להיות האדם המדהים שאת היום." "גם אם דרכינו צריכות להיפרד, אני מקווה שתזכרי את הזמנים הטובים ותתני לאביך מוצא..." משפחת דונובן נראתה נסערת באופן ניכר. כל מי שלא היה מודע למצב היה חושב שאתינה רוצה לה