ישבה אתנה בחן על קצה הספה, גבה זקוף ויציב, ידיה שלובות בנימוס בחיקה. אמר יצחק באיטיות, "מחר תפגשי את ההורים הביולוגיים שלך. סידרתי נהג שייקח אותך לשם, ויש מתנות מוכנות עבורם." "עברו שנים מאז שראית את המשפחה שלך, אז הקפידי לבלות איתם זמן, להתאקלם. אל תדאגי לגבי שום דבר כאן." הנהנה אתנה, בהבנה. "תודה." הצביע יצחק על הסכם העברת הנכס שהיה מונח על שולחן הקפה. "הבית הזה הוא מתנת פרידה מאמא שלך וממני. הוא לא חדש לגמרי, אבל הוא נשמר היטב ומרוהט לחלוטין. אני מקווה שהוא יתאים לך." אתנה כבר הציצה בהסכם. הבית היה בית ילדותה, דירה קטנה ומוזנחת שבקושי התאימה למגורים. משפחת קנדי החזיקה בו, בתקווה לקבל תשלום מהריסה או כמקום לקרובי משפחה קשישים. עכשיו הם מציעים לה אותו כמחווה סמלית מכיוון שאף אחת מהתוכניות האלה לא יצאה לפועל. חייכה בנימוס. "תודה, אבא. אבל בבקשה תשמור את הבית לעת עתה. אני אודיע לך אם אצטרך אותו." הבהוב של חוסר שביעות רצון חצה את פניו של יצחק, ונימת קולו התקררה. "בסדר. אם אי פעם תשני את דעתך, פשוט תתקשרי לאליאס. הוא יטפל בהכל מיד." הנהנה אתנה שוב כדי להראות שהיא מבינה. לאחר הפסקה קצרה, המשיך יצחק, "מחר יהיה יום עמוס. ביקשתי ממיה לארוז לך את הדברים. תנוחי קצת הלילה, ותצאי מוקדם מחר כדי לא לגרום להורים שלך לחכות." אתנה לא הייתה בטוחה אם ההורים הביולוגיים שלה להוטים כמו משפחת קנדי לראות אותה הולכת, אבל היא יכלה לדעת שיצחק ואשתו בהחלט היו. נעמדה ואמרה בנימוס, "תודה, אבא. אני אלך לנוח קצת." ההתנהגות העדינה והציות שלה נראו כאילו הם מוצאים חן בעיני יצחק. הוא נאנח, כאילו מתחרט. "אתנה, את ילדה טובה. אם לבן האובד שלי לא הייתה כבר חברה, הייתי שמח לראות אותך ככלה שלי." אתנה נלחמה בדחף להודות לו על שחסך ממנה את הגורל הזה. נזכרה שיצחק לא היה לגמרי לא נחמד במשך השנים, היא הציעה לילה טוב פשוט ועלתה למעלה. יצחק צפה בה הולכת, תערובת של אשמה ואי רצון במבטו. הוא הופתע מכמה צייתנית היא נשארה, אפילו כשעמדה לעזוב. הוא קיווה לסיים את העניין הזה במהירות כדי שהילדים האמיתיים שלו יוכלו סוף סוף לעבור לגור כאן. עם המחשבה הזו, הוא החזיר את הניירות, כיבה את האורות ועלה למעלה. בחדר השינה הראשי, רג'ינה קנדי צעדה בעצבנות בחלוק המשי המפואר שלה. כשנכנס יצחק, היא שאלה מיד, "אז מה אמרה אתנה?" "היא לא עשתה עניין," ענה יצחק, והבריש את זה. "היא דחתה את הבית, אמרה שהיא תבקש אותו אם היא אי פעם תצטרך אותו." רג'ינה הופתעה. "הבית הישן הזה אולי קצת מוזנח, אבל הוא עדיין שווה משהו. אני חושבת שהיא פשוט חושבת שהוא מתחת לרמה שלה. כמה חמדנית!" יצחק קמט מצח. "אני לא חושב שאתנה כזו." רג'ינה ירתה בו מבט חד. "אנחנו גרים בוילה ששווה מעל 60 מיליון דולר. אתה חושב שהיא תסתפק בבית שבקושי שווה 200 אלף?" אז היא הרימה את ידה, והשוויצה בטבעת היהלומים שלה. "אתה יודע איפה מצאתי את טבעת היהלומים הזו של ויסיון?" "לא," אמר יצחק בנאנחה של הקלה. "אבל תודה לאל שמצאת אותה. זה היה הפסד אדיר." "מיה מצאה אותה תחובה בבגדים של אתנה בזמן האריזה," אמרה רג'ינה בקרירות. "תמיד שמרנו את הטבעת הזו נעולה בחדר שלנו. ונחש מי לקח אותה? אתנה. הגנבת הקטנה הכפוית טובה הזו." "אני בטוחה שהיא רק מחכה לתירוץ לסחוט מאיתנו יותר בעתיד," המשיכה רג'ינה בנימה קשה בקולה. "אנחנו צריכים להגן על מה ששלנו - בשביל הילדים שלנו. אנחנו לא יכולים לתת לה עוד דבר ארור."