אתנה צמצמה את עיניה, חיוך קר משחק על שפתיה כשצפתה במתרחש מולה. האיש שצילם היה לוקאס הרפר, ולצידו עמדה זואי מאריי – יריבתה המובסת. היה שם עוד גבר איתם, מישהו שאיתנה לא זיהתה, אבל היה לו את אותו מבט יהיר על פניו. אתנה זזה בשקט הצידה, והתמקמה בהגנה מול קלייר. "מה אתם עושים כאן?" שאלה, קולה יציב, בלי שמץ של פחד. זואי חייכה חיוך בהיר אך מזויף. "אתנה, אנחנו מכירות שנים. עכשיו כשסוף סוף מצאת את הוריך הביולוגיים, הייתי חייבת לבוא לברך אותך באופן אישי." החיוך של אתנה היה חלש, בלתי ניתן לפירוש. היא ידעה שהשמועות על כך שהיא לא הבת האמיתית של משפחת קנדי התפשטו כאש בשדה קוצים, וכל אלה שקינאו בה או שנאו אותה חיכו בקוצר רוח לראות אותה נופלת. זואי, שתמיד ראתה בה תחרות, לא הייתה שונה – מוכנה לתקוף עכשיו כשמגן הפריבילגיות של אתנה נפל. אבל אתנה שתקה, נתנה להם לעשות את הצעד הראשון. ווסלי, לא מודע לכוונותיהם האמיתיות, קיבל אותם בחמימות. "אז אתם החברים של אתנה! הכנו ארוחת צהריים. למה שלא תעלו ותצטרפו אלינו?" "אבא, אני לא קרובה אליהם," אתנה קטעה אותו, חיוכה לא השתנה. "הם סתם מציקים לי, אז אל תרגיש שאתה צריך לבדר אותם." החיוך של ווסלי דעך, והוא פנה לזואי ולאחרים במבט קר. "אם אתנה לא רוצה לראות אתכם, אז אודה לכם אם תלכו." אתנה הוסיפה בשלווה, "אבא, אמא, בבקשה תעלו למעלה קודם. אני אטפל בזה ואצטרף אליכם בקרוב." פניו של ווסלי נעשו רציניות. "לא, את ואמא שלך צריכות ללכת הביתה קודם. אני אטפל בזה." לפני שאיתנה הספיקה לומר משהו, זואי התפרצה בקול רם, "אתנה, איך את יכולה להגיד את זה עלינו? "עד אתמול בלילה, היית הבת המפונקת של משפחת קנדי, השנייה בעושרה בקיטמור סיטי. גדלת באחוזה, נסעת במכוניות פאר, והיו לך משרתים לרשותך. "עכשיו זרקו אותך והגעת לגור כאן כמו איזו משוטטת. באנו בתור חברים שלך, נושאים מתנות, ואת אומרת שאנחנו לא קרובים?" אתנה לא זזה כמלוא הנימה, היא ראתה ושמעה דברים גרועים יותר בעבר. אבל ווסלי וקלייר החווירו מדבריה של זואי. עיניהם התמלאו באשמה ובעצב כשמבטם נח על אתנה, ברור שהם רצו לומר משהו אבל פחדו לדבר. זואי, נהנית מהרגע, חשה תחושת סיפוק מעוותת. היא חטפה את סלסלת הפירות מחבר שלה וקרעה את נייר העטיפה בבוז. "מר וגברת דונובן, אני בטוחה שמעולם לא ראיתם פירות כאלה בעבר. "אלה אוכמניות מיובאות, האהובות על אתנה. הן עולות יותר מ-60 דולר לקילו. הבאנו אותן במיוחד בשבילה. מכיוון שהיא לא רוצה אותנו למעלה, אתם יכולים לקחת את הסלסלה. אחרי הכל, היא כבר לא תוכל להרשות לעצמה מותרות כאלה." התוכנית המקורית של זואי הייתה לצלם את הבית החדש של אתנה ולפרסם אותו באינטרנט, אבל אחרי שראתה את בניין הדירות המוזנח, היא מצאה אותו כל כך דוחה שהיא אפילו לא רצתה לדרוך בפנים. פניהם של ווסלי וקלייר האדימו מכעס, מוכנים להתפוצץ. לפני שהם הספיקו להגיב, לוקאס הצטרף בחיוך מרושע. "אתנה, היה לנו משהו מיוחד פעם, לא?" "אתמול בלילה היה בלתי נשכח. לא השארת את הבגדים והתחתונים שלך במכונית שלי?" לוקאס לעג. "אפילו הבטחתי להחזיר אותך לדונובנים, אבל פשוט נעלמת לי." מוחו חזר אל הלילה הקודם, כאשר נסע במכונית הספורט שלו במשך שעות, נואשות מחפש אחר אתנה. רק לקראת עלות השחר הוא גילה מהעוזרת של משפחת קנדי שהיא חזרה הביתה לפני חצות. הזיכרון הצית את זעמו, והוא נשבע להפוך את חייה לגיהנום עלי אדמות עד שהיא תתחנן לחזור אליו. דבריו של לוקאס היו אכזריים הרבה יותר מהלעג של זואי, ועכשיו, קהל קטן של תושבים קשישים וילדים התאסף, לוחש ומצביע על אתנה. "זאת לא הבת של ווסלי? זאת שנחטפה כשהייתה ילדה? היא כל כך יפה, אבל איך מישהו כל כך צעיר יכול להסתבך עם גבר כזה? זה פשוט לא בסדר," מלמל אחד התושבים. אחר הצטרף, "שמעתי שמשפחה עשירה אימצה אותה. היא בטח רגילה לחיות במותרות. איך היא בכלל תסתגל לחיים הצנועים של הדונובנים?" הערותיהם היו כמו מחטים שדוקרות את ליבם של ווסלי וקלייר, וממלאות אותם בכאב. קלייר, רועדת מזעם, קפוצת את אגרופיה ונעצה מבט בלוקאס בעיניים דומעות. "אם תמשיך להכפיש את הבת שלי, אני... אני לא אסבול את זה..." היא גמגמה, קולה רועד מרגשות. ווסלי גלגל בשקט את שרווליו, מוכן להתעמת עם לוקאס. אבל לפני שהוא הספיק לפעול, אתנה התערבה בשלווה מולו. "אבא, אמא, בבקשה תסמכו עליי. אני יכולה להתמודד עם זה. שניכם צריכים ללכת הביתה קודם," אמרה, טונה רגועה ומבטיחה. ווסלי רצה להתווכח, לומר לה שהיא לא יכולה להתמודד איתם לבד, אבל הנחישות בעיניה עצרה אותו. הייתה שם עוצמה שקטה במבטה, הבטחה שהיא לא מבלפת. הוא הבין שהוא צריך לכבד את רצונותיה של אתנה. אוחז בידה של קלייר, הוא לחש, "בואי נעלה למעלה ונצפה משם. אם היא תצטרך אותנו, נעזור לגרש אותם." קלייר הביטה באתנה, ואז בצופים שנאספו, עיניה מלאות דמעות. אחרי רגע, היא הנהנה. "בסדר." ברגע שהם היו בבטחה למעלה, אתנה צעדה קדימה בחן, חיוכה שלווה ולא מודאגת. "זואי, גם אם אני גרה כאן עכשיו, אני עדיין יותר חכמה, יותר יפה ויותר אלגנטית ממך. לא משנה כמה תנסי, לעולם לא תגיעי לרמה שלי." דבריה חדרו עמוק לזואי, בדיוק במקום שכואב לה ביותר.