עמדתי מול הבית המרשים כשצמרמורות עברו בעמוד השדרה שלי. לא ידעתי מה חשבתי לעצמי כשהסכמתי לקבל את העבודה שאחרים זנחו בגלל כמה שאי אפשר היה להשיג ראיון. האחים כריסטופוס היו מיתוס כמעט עשר שנים עכשיו. הם היו האנשים העשירים ביותר בכל המדינה, אבל אף אחד מעולם לא ראה אותם. היו ויכוחים גדולים על הסיבות שלהם להתבודדות. המשפחה שלהם קיימת כבר מאות שנים, אבל רק לפני עשר שנים עיתונאית גילתה את האחים. אף על פי שהיא לא קיבלה עליהם מידע, היא השיגה צילום גב של האחים. במשך עשר שנים, עיתונאים שונים ניסו לעשות את הבלתי אפשרי על ידי בקשת ראיון איתם, אבל הם מעולם לא הגיבו. שימו לב כמה הייתי המומה כשהם ענו להודעה שלי וקבעו תאריך לפגישה הראשונה. כולם חשבו שזה תרמית כשהראיתי להם את זה, אבל הנה אני, כדי להראות להם שהעיתונאית הצעירה הזו מסוגלת. הפכתי למה שאני היום בגלל התשוקה שלי לדעת דברים שאחרים לא ידעו או חלפו על פניהם בלי להביע בהם עניין. בדקתי את תכולת התיק שלי כדי לוודא שהטלפון שלי וספריי הפלפל נמצאים שם. לא הייתי רוצה להיות קורבן אם זה סוג של תרמית. הצצתי למטה על הבגדים שבחרתי. כדי להקל עלי לרוץ, לבשתי מכנסי אלסטיק שחורים וחולצה אדומה. השיער הבלונדיני שלי היה מאולף לשלמות, אבל קווצה אחת הצליחה להימלט מהאחיזה. נאנחתי. זהו זה, בלה. הגיע הזמן שתפצחי ראשים. לא, תשכחי מזה. הגיע הזמן שתעשי את הבלתי אפשרי. השגתי הזמנה, דבר שאף אחד מהעיתונאים שוויתרו על העבודה לא יכל להתגאות בו. ידיי רעדו כשצעדתי לעבר הדלת. מהשערים העצומים ועד הדלת, לא נראה אף אחד באופק. ובכל זאת, כל המקום היה שמור בקפידה. האחוזה הייתה בסגנון ויקטוריאני. זה נראה כמו כל בית אחר עם אותו סגנון, אבל זה נראה שונה. הצבע הלבן-אפרפר ששימש עליו התנגש עם האבץ הכסוף, מה שגרם לבניין להיראות קצת... מוזר. הלכתי לדלת והקשתי עליה מכיוון שלא היו פעמוני דלת. ראיתי את סוג הבית הזה רק בסרט. הייתי רגילה לבתים מודרניים שבהם לוחצים על הפעמון ולא דופקים. לא קיבלתי תשובה, אז דפקתי שוב. קול חריקה בא בעקבות הדפיקה האחרונה לפני שהדלת נפתחה. "שלום, אני בלה. באתי..." קולי נדם כשבהיתי בדלת הריקה, המומה לגלות שאף אחד לא עומד מאחוריה. מצמצתי. "שלום?" קראתי, עדיין עומדת על המדרגות. ליבי הלם בחזי, ונשמע חזק אפילו לאוזניי. בלעתי רוק, מציצה לתוך הבית כדי לדעת אם זה טריק או משהו כזה. לא רק שאף אחד לא היה ליד הדלת, הבית היה חשוך כמו לילה. האוויר סביבי הרגיש כבד. "שלום!" צעקתי, בתקווה לקבל תגובה ממי שפתח את הדלת. כשלא שמעתי קול, הסתובבתי, במטרה לעזוב. עם זאת, המחשבות על החיוך הידעני שיהיה על פניה של אימלדה כשתגלה שנכשלתי גרמו לי להחליט לעשות משהו פזיז. נכנסתי לתוך הבית. "ה... שלום!" צעקתי בדיוק כשהדלת נטרקה מאחוריי. עם ליבי בגרוני, מיהרתי חזרה ומשכתי אותה, רק כדי לגלות שהדלת נעולה. שיט! חיטטתי בתיק שלי כדי למצוא את ספריי הפלפל ואחזתי בו בידיי, בוהה בחושך, מוכנה לכל מי שמתעלל בי. ליבי פעם כל כך חזק שנראה היה שהאיבר עומד לקפוץ מחזי. בלעתי רוק, בתקווה שזה לא יהפוך לסרט אימה או משהו כזה. צעקתי כשכל המקום הוצף באור. הייתי צריכה למצמץ, כדי להרגיל את עיניי לכך לאחר שהייה בחושך. "מי שם?" קראתי כשהצצתי מסביב למקום, מפוחדת עד מוות, אבל עדיין אוחזת בספריי הפלפל כאילו הוא יציל אותי מכל מה שאורב בחושך. לא קיבלתי תגובה. עמדתי בלובי, עם דלתות משני הצדדים שלי, אבל לא העזתי לזוז. רגליי רעדו ושיניי נקשו, אבל לא שמעתי קול. כאילו הייתי היחידה בכל הבית. הצצתי חזרה לדלת רק כדי לגלות שאין לה חור מנעול, וגם לא נראה שום בריח. הצצתי בשקט מסביב, מתפללת שזה יהיה רק טריק כשהוצאתי את הטלפון שלי, רק כדי לגלות שאין קליטה במקום הזה. מה? מה לעזאזל קורה כאן? האם זה לא היה אמור להיות הבית של המיליארדרים הצעירים והעשירים ביותר? למה אני — "מיס קולד." קול קרא. ליבי טרק בכלוב הצלעות שלי למשמע הקול. שמעתי לא מעט קולות, אבל אי אפשר היה להשוות אותם לזה. זה נשמע כמו פיצוח של אש ורעש של רכבת שהתנגשה זו בזו. צרוד, חזק ומעורר אימה. גופי המשיך לרעוד, ואחזתי בספריי הנייר, והשלכתי את הטלפון שלי על הרצפה. במקום להרים אותו, הצצתי מסביב, מנסה לאתר את הקול שדיבר אלי זה עתה. "מיס קולד?" הקול שאל שוב. הפעם זה נשמע עצבני. "כן!" צעקתי בפחד. אלוהים. אם האדם עם הקול הזה יהפוך לבלש, אנשים יודו בפשעים שלא ביצעו. "אתה מפחיד אותה, אח," נשמע קול אחר. שלא כמו הראשון, זה נשמע כמו שוקולדים מומסים. נאנחתי, מרגישה צורך לשמוע את הצליל שוב. לרגע שכחתי איפה אני, כשהדחף להקשיב לו גבר. "בואי קדימה," הקול הראשון הורה. הפעם, הטון שלו צלצל כמו שאגת גלים בלילה סוער. בניגוד לשיקול דעתי, עשיתי את הצעד הראשון. כאילו הייתי בשליטה. ספריי הפלפל והתיק שלי התרסקו על הרצפה כששחררתי אותם, מונעת על ידי דחיפות בי לעשות את רצונו. בצעד הרביעי, השתחררתי מכל מה שהיה עלי. עמדתי בשקט, תוהה מה קרה זה עתה. שמעתי אנחה לפני מלמול 'בלתי אפשרי'.