הבטתי סביבי, עדיין מחפשת את בעלי הקולות. רגליי המשיכו לרעוד, ונשמתי יצאה בגניחות, מפחדת עד לשד עצמותיי מהמחשבה על מה שיקרה לי כאן. מי לעזאזל בעלי הקולות? למה הם עדיין מסתתרים? משחקים איתי משחקים? "צאי קדימה, מיס קולד." ברגע שהקול הצרוד נשמע שוב, דלת מצד ימין שלי נפתחה, והבהילה אותי עד מוות. שמעתי צעקה, שאחר כך הבנתי שהייתה שלי. ליבי כמעט קפץ מחזי, מרוב פחד. "כנסי," פקד הקול החלק, מסוג שוקולד מומס. וכמו בפעם הראשונה, מצאתי את רגליי הולכות לכיוון הדלת בלי לדעת מה לעזאזל קורה לי. הדבר המוזר היה שלא יכולתי לעצור את רגליי מלזוז. זה היה כאילו משהו דחף אותי להתקדם. בלעתי רוק, מפחדת עד לשד עצמותיי ברגע שדרכתי בחדר, אבל הפחד התפוגג למראה מה שהיה מולי. אני לא יודעת למה קיוויתי, אבל זה לא היה זה. החדר היה יפהפה, עם ספות המסודרות במעגל סביב שולחן זהב שקוף עם צלמית של פיל עליו. הנברשת התלויה מהגג האירה את החדר, והעניקה לו אור משום שהווילונות היו סגורים. "פאק!" צרחתי למראה שני גברים עם גבם אליי. עשיתי צעד אחורה ורציתי לברוח מהדלת, אבל הדלת נטרקה בעצמה, והבהילה אותי כמו שלא הבהילה אותי מעולם. "אלוהים!" קראתי, מפחדת עד לשד עצמותיי ממה שקורה. למה לעזאזל נכנסתי? למה נרשמתי לזה, כשחשבתי שזה יהיה קל כמו העבודות האחרות שלי? הגברים הסתובבו מיד, ונשימתי נעתקה למראה הגברים היפים ביותר אי פעם. הם אספו את שערם האדום הזהה לקוקו, עם רק כמה קווצות מתולתלות על פניהם. עיניהם הכחולות והחודרות נראו כמו קרחון, המקפיאות כל מי שהעז לבהות בהן. עיני ירדו מטה. שני הגברים נראו זהים, אבל גופם היה שונה מאוד זה מזה. האחד היה שרירי דיו, כמו כוכב פוטבול, ואילו לשני היה מותן צר וגזרה שהייתה גורמת לשחיין לקנא. אלוהים. הגברים האלה היו מושלמים לחלוטין. הם נראו כאילו יצאו זה עתה ממגזין. הדבר היחיד שהבדיל אותם מהגברים האלה היה חיוורון עורם. הם נראו חצי מתים. הסתגרותם מהעולם בטח עלתה להם ביוקר. "מיס קולד?" שאל זה עם הקול הצרוד כשהם צעדו קדימה. עיניהם סרקו אותי, וגרמו לי להרגיש נבוכה. בלעתי רוק, מנסה לא לבהות בהם. "אדון..." קולי נחלש, לא ידעתי איך לקרוא להם. מלבד שם המשפחה שלהם, אף אחד לא יודע את שמות האחים - זה עדיין היה בגדר תעלומה. "באת לראיון?" שאל זה עם הקול החלק, כשהוא מתקרב אליי. בלעתי רוק והנהנתי לשאלה, מפחדת מכדי לדבר. ככל שהאחים התקרבו, כך הרגשתי עצבנית יותר עד שנראה היה שנשמתי עומדת לקפוץ מתוך גופי. אלוהים רחום. האם זה מאוחר מדי בשבילי לחזור לאתמול? "ארנבת אמיצה מספיק כדי לדרוך במאורה שלנו, אח." זה עם הקול הצרוד חייך, והציג את שיניו המסודרות בצורה מושלמת, והפחיד אותי עד מוות. "מיס קולד, את יודעת מה אנחנו עושים לארנבות כמוך?" הוא שאל, כשהוא מתקרב עם כל מילה. רגליי לא יכלו לזוז. זה היה כאילו הן תקועות על הרצפה, ולא זזו למרות רצוני להוציא אותן ולרוץ אל הדלת. בלעתי רוק. "ל... לא!" קולי יצא צורם - צורם מדי לטעמי. שפתיו התעקלו ימינה. "נראה שאת לא יודעת בשביל מה באת לכאן, ארנבת." "אני... אני כן! הגעתי לראיון!" צעקתי. הוא צחק, והביט לאחור אל אחיו, שלא אמר מילה מאז שהפסיק לזוז. "באת לראיון, נכון?" הוא סגר את המרחק בינינו עד כדי כך שגובהו התנשא מעליי. מעולם לא הרגשתי קטנה כמו שהרגשתי בנוכחותו. בדיוק כמו שהוא אמר, הייתי רק ארנבת שנכנסה בטעות למאורת אריות בלי לדעת זאת. "ומה אנחנו מקבלים מזה?" הוא שאל לפתע. "ת... תה... תהילה!" גמגמתי, רועדת מפחד. "הכרה?" הוא פנה לאחיו שוב, ושניהם לעגו באותו הזמן. "כבר יש לנו את זה, ארנבת. העובדה שאת ושאר בני האדם יצרתם איתנו קשר, אומרת שאנחנו די... מפורסמים." פיו התעקם הצידה, ונראה שהוא נהנה מזה, בעוד שאני הייתי מבוהלת עד מוות. "אנחנו... אנחנו... אנחנו יכולים לעשות אתכם מפורסמים במיוחד!" גמגמתי, והבטתי לעבר האח השני, שהיה עם ידיו משולבות והבעה משועשעת על פניו. "מפורסמים במיוחד?" הוא צחקק. "נראה שאת לא יודעת מה את מציעה, בת אדם." האופן שבו הוא אמר את המילה בן אדם גרם לה להיראות כאילו הייתה לכלוך מתחת לרגליו. הם הותירו אותי לתהות מדוע הוא ידבר על המין שלו ככה. "אנחנו... אנחנו יכולים לעשות כל מה שתרצו." בלעתי רוק, מנסה לא לצעוק, כשהוא לפתע נשען קרוב אליי, ולא הותיר שום רווח בינינו. "אם את רוצה לדעת עלינו יותר, ארנבת, אנחנו יכולים לעשות עסקה." לשונו יצאה וליקקה את שפתו התחתונה. רעדתי למראה, ונהמה בקעה מגרוני. אלוהים. הנה אני, חושבת על לשונו כשאני עדיין במאורה שלהם, בלי מושג איך אוכל לברוח מהמקום הזה - בלי פגע. "עסקה?" "כן, עסקה. בואי נשחק משחק, ארנבת." הוא חייך חיוך זדוני. "אם את רוצה לדעת עלינו, את צריכה להגיע איתנו להסכם." "איזו עסקה? על איזה משחק אתה מדבר?" הפתעתי את עצמי כשדיברתי בלי לגמגם. למרות שגופי המשיך לרעוד, ניסיתי להעמיד פנים שאני חזקה כשאני רק רגעים מלרוץ משם. "משחק של הנאה - הנאה עזה וכואבת." הוא התיישר. "מה את אומרת, ארנבת?" רעדתי. "מה זה אומר?" למרות שהיה לי מושג קלוש מה הוא רוצה ממני, עדיין הייתי צריכה לשמוע את זה ממנו. "זה אומר שאת תהיי הצעצוע שלנו - צעצוע מין," הוא הבהיר. עשיתי צעד אחורה, ועוד אחד, סוף סוף חופשייה מכל מה שהחזיק אותי לפני זמן לא רב. ליבי כאילו פעם במהירות של מייל לדקה כשמילותיו נקלטו במלואן. "אתה רוצה שאני..." הצבעתי לעברו לפני שעשיתי זאת לאחיו, והצבעתי על עצמי, המומה מההצעות שלהם. שיט. האחים האלה משוגעים? למרות שאקבל מספיק כסף והכרה על ידי ראיון איתם, לא חשבתי שזה מספיק כדי שאוותר מרצוני על בתוליי לאחים החיוורים האלה. "אז?" הוא הטה את ראשו הצידה. "לא!" מיהרתי להניע את ראשי. "אני לא אעשה את זה." עשיתי צעד אחורה, ואז עוד אחד עד שגבי פגע בדלת. האח השני, שלא אמר מילה, הביט בי. עיניו סרקו את גופי לפני שהפנה את ראשו, והתמקד באחיו. "נראה שקיבלת החלטה, מיס קולד." האח שדיברתי איתו צקצק באצבעותיו. "שיהיה לך יום נעים. אם תרצי לקבל את ההצעה שלנו, הדלת שלנו פתוחה בשבילך." הוא הפנה את גבו אליי. "אח, בוא נלך." לא חיכיתי שהם ילכו. הסתובבתי וסובבתי את ידית הדלת, מצפה שהיא תהיה סגורה, אבל הייתי בהלם לגלות שהיא פתוחה. פתחתי את הדלת בחוזקה, רצתי אל הלובי, והרמתי את התיק, הטלפון וגז הפלפל שלי מהרצפה לפני שעשיתי ריצה מטורפת אל הדלת. הדלת שהייתה נעולה כשניסיתי לברוח הייתה פתוחה באופן מפתיע, אבל לא התעכבתי על כמה מוזר זה היה. רצתי החוצה מהבית, טרקתי את הדלת מאחוריי, ומיהרתי לכיוון השער כשהלב שלי פועם בעוצמה בחזי. גופי הרגיש פחד קר כקרח, והתחושה נשארה עד שעזבתי את המתחם, והשערים ננעלו בעצמם - ברור שבשליטת מחשב. נראיתי כמו מישהו שראה את המוות עם הדרך שבה קפצתי למכוניתי ויצאתי מהמקום בלי לומר מילה. נסעתי ישר לביתי, המומה ממה שקרה זה עתה. ***** במשך יומיים, מוחי הוצף בפגישה שהייתה לי עם האחים כריסטופוס. לא הצלחתי לנער את מילותיהם, לא משנה כמה ניסיתי. זה היה כאילו הם השתמשו בטפרים שלהם עליי, עוטפים אותי בשרשראות, ומקשים עליי לחשוב על משהו אחר מלבד ההצעה שלהם. "את נראית מפוזרת, בלה. תגידי לי, מה קרה?" שאלה כריס כשהיא ישבה מולי. שערה הזהוב והיפהפה זרח כשאור הבוקר פגע בו בזווית מושלמת, וגרם לה להיראות כל כך אתרית שזה גרם לי לקנא. זה לא היה סוד שהיא הייתה האישה היפה ביותר במשרד הזה. כמעט לכל הגברים היה קראש עליה. ואלה שלא היו כאלה היו הומואים. "שום דבר," חייכתי אליה, כשאני מתבוננת בשמלת הברקת המקסימה שלה, שנראתה כאילו היא מבליטה את יופיין של עיניה הלוז. "אני אוהבת את השמלה שלך," הערתי, כשאני אוהבת את הדרך שבה היא חיבקה את גופה. "תודה. השגתי אותה בטיול לפריז. אלוהים אדירים, ילדה, את צריכה לראות את מגדל אייפל!" היא התלהבה. "האם הוא יפה כמו בתמונה?" הרמתי גבה, להוטה לקבל קצת רכילות עסיסית מחברתי, שיצאה לחופשה בת שלושה ימים לצרפת. "כמובן! זה המקום הנפלא ביותר אי פעם!" "את לא מגזימה קצת?" הנחתי את ידי הימנית מתחת ללסתי, וחייכתי אל הפנים המונפשות שהיא עשתה. "לא, בכלל לא!" היא הכתה בכף ידה על השולחן. "את חושבת שהייתי מבלה שם זמן אם זה לא היה מהמם?" היא זעפה עליי, מקמטת את אפה לפני שחיוך עיטר את פניה. "את צריכה לראות את זה!" מסביבנו, עמיתינו לעבודה עבדו על הדיווחים שלהם, והתנהגו כאילו הם לא מקשיבים לה בסתר. כמו שאמרתי קודם, כריס הייתה האישה היפה ביותר כאן, אז... בדרך כלל, כל מה שהיא אמרה היה אוצר לגברים. "אם זה לא הלוזרית הזאת!" אימלדה צעדה לעברנו, עם ידיה משולבות וחיוך מרוצה על פניה. היא לבשה חליפה שחורה עם עניבה אדומה, אותה שילבה עם נעלי עקב זמש אדומות מרהיבות. התספורת הפיקסי החדשה שלה גרמה לה להיראות כמו ליצן, אבל אף אחד לא יגיד לה את זה. למה? ובכן... אימלדה הייתה כלבה! אחת גדולה. ואם יש צורך בסוגריים כלשהן, הבנת נכון. היא לא הייתה אלא כלבה, שאף אחד לא רוצה להיות חבר שלה. אבל לא היה אכפת לה. היא תמיד יצאה לשפשף לנו בפנים שהיא העיתונאית הטובה ביותר במשרד, מאז שהיא פיצחה את המקרה של העסק הלא חוקי שהמושל שלנו היה מעורב בו. היא חשבה שהיא האלה של עולם העיתונות. וזה בדיוק היה אחד מהפגמים הרבים שלה. אף אחד לא רצה להיות חבר של הכלבה כי לא ידענו מתי היא עלולה להתפוצץ, ולערוף את ראשנו בידיים חשופות. "מה את רוצה?" כריס פנתה אליה, והטיחה מבטים חודרים באישה, שהתנהגה כאילו לא שמעה את השאלה. "אני מדברת אלייך, בלה. את לוזרית עלובה!" היא צחקקה, נראית מרוצה מעצמה. "את חושבת שאת יכולה לפצח תיק שמלכה כמוני לא יכלה? הו, תחסכי ממני את זה! את לא יותר מילדה בעניין הזה. אז אני רק אייעץ לך. תשארי בנתיב הארור שלך!" היא צעקה לי בפנים. "את חייבת לירוק לי בפנים לפני שאת מעבירה מסר?" ניגבתי את פני, ומקמטת את אפי בתיעוב. האחרים צחקו, ואהבו כמה מגניבה נשמעתי. אם חשבתי שהיא נראית כמו הכלבה של התה הירוק, זה לא היה כלום לעומת הזעף על פניה בתגובה שלי. היא נראתה כאילו איכשהו צעדתי על קבר סבתא שלה. "את כלבה!" היא צרחה. "את חושבת שאת עכשיו עניין גדול בגלל שהגעת לראות אותם?" "לפחות אני יותר טובה ממך!" השבתי, לא במצב רוח לתת למישהו לדבר אליי איך שבא לו. כריס הרימה לי אגודל, ואהבה את זה. "יותר טובה? מה יש לומר שלא המצאת את הכל? אין סיכוי שהם יכלו לתת ללוזרית כמוך להיכנס לבית שלהם!" היא ניסתה להכחיש את האמת, ביודעה שהשגתי את היתרון במקרה הזה. "אה? אבל לאנדרדוג הזה התקבלה הודעת דוא"ל מהם. כולם יודעים שזה הדבר האמיתי. תגידי לי, האם קיבלת אחת כזאת בעבר, אימלדה הכל יכולה?" שלבתי את זרועותיי, כשאני אוהבת כמה המומה היא נראתה ממילותיי. "תתבשמי כמה שאת רוצה, בלה! אבל כל זה יסתיים כשלא תקבלי ראיון איתם. כשזה יקרה, אחזור כדי לתת לך תזכורת ידידותית לאיזו לוזרית ארורה את!" עם המילים האלה, היא סערה לעבר המעלית בזמן שהאחרים חזרו לעבודתם. מכיוון שלא הייתי פופולרית כמו כריס, אף אחד מהם לא בא לנחם אותי או לתמוך בי. "אל תשימי לב אליה. היא פשוט מקנאה בהתקדמות שלך," אמרה כריס כשהניחה את ידה הימנית על שלי, וסחטה בעדינות, וחייכה אליי. "לא, היא צודקת." הוצאתי את ידי מתחת לידה. "אני צריכה להשיג ראיון עם האחים." וידעתי מה לעשות כדי להשיג את זה. "בלה, את לא צריכה..." "לא, זאת העבודה שלי, כריס. גרמתי להם להשיב לדוא"ל שלי. אני חושבת שאני היחידה שיכולה לקבל ראיון איתם." עם זאת, זה יעלה לי יותר ממה שאי פעם התמקחתי עליו. אני צריכה להראות לאימלדה שהיא לא כלום בשבילי. השגת האחים לראיון תעניק לי מספיק תהילה. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להקריב קצת למען העתיד. זה לא היה כאילו הייתה לי סיבה עדיין לשמור על זה. הייתי בתולה, לא בגלל שרציתי בכך. זה פשוט שלא הייתה לי הזדמנות לחשוב על מערכת יחסים כי הייתי עסוקה במרדף אחרי חלומותיי.