לא קיבלתי תשובה עד שקראתי בשלישית. שמעתי אנחה לפני שהדלת נפתחה. "בלתי אפשרי," לחשתי כשהאדם בצד נכנס. פעורת פה בהיתי בו, מנסה לשכנע את עצמי שהמצאתי הכל. "לא, זה לא יכול להיות אפשרי." נענעתי בראשי, תוהה אם המוח שלי ברא אותו. "אתה..." "עדיין בחיים?" הוא עזר לי להשלים את דברי, כשהוא מחייך. "את כל כך המומה לראות אותי בחיים ובריא? את לא צריכה להיות." הוא צעד לעברי, חיוך זדוני על פניו. "אנחנו נפגשים שוב,