הסתובבתי אליהם ברגע שהנחתי את העט שבו חתמתי על החוזה. "להתפשט." הפקודה הגיעה מבּלוּ. למרות שהוא אמר זאת בטון מאוד רגוע, הרגשתי כאילו חרקים מטיילים על גופי. רעדתי, עיניי התרחבו בפחד. "מה? לא חתמת זה עתה על החוזה? למה את עדיין מתמהמהת?" פרד קיפל את זרועותיו, סוקר אותי במבט חטוף כשפניו התעוו, מתגרה. "היית צריכה לדעת למה את נכנסת כשחתמת על החוזה, בובה. אנחנו אוהבים כאב. אולי היית קוראת אותו לפני שאישרת אותו." הוא הצביע מאחורי, על החוזה שפשוט החלקתי מעליו כשראיתי את הפסקה הראשונה. "כ... כאן?" גמגמתי, מבוהלת עד עמקי נשמתי. "למה? איפה עוד את רוצה שזה יהיה? בחדר שלך?" בלעתי רוק, ביודעי שהוא צודק. ידעתי למה אני נכנסת בחתימה על החוזה. למרות שלא הייתי מוכנה לזה, לא הייתה לי ברירה. כבר נתתי את הסכמתי בחתימה עליו. שאפתי אוויר בחדות לפני שהנחתי יד על שולי חולצת הפולו שלי. לאט הרמתי אותה מעל לראשי. הרגשתי נבוכה כשהרגשתי את מבטיהם הלוהטים עלי. הרגשתי כאילו הם מנסים להפשיט אותי בעיניהם. ניגשתי למכנסיים שלי. לא טרחתי עם החזייה התחרתית שלי כי רציתי גרם של כבוד לפני שאני סוף סוף נכנעת להם. נפטרתי מהמכנסיים שלי, והשארתי אותי בתחתוני וחזייה תואמים. "תסתובבי. תראי לנו מה אנחנו מקבלים," הורה פרד. הוא קיפל את זרועותיו כשצפה בי. למרות שבלו לא אמר מילה, הרגשתי את מבטו החם עלי. העיניים האלה נראו כאילו הן אומרות הרבה יותר ממה שהפה של פרד אמר. על רגליים רועדות, הסתובבתי להראות להם את גבי. הרגשתי סופר נבוכה, מחכה שהם יצביעו על כמה פגמים. מלבד התקופה שבה גרתי בבית היתומים, לא הייתי עירומה מול מישהו, לפחות לא כמבוגרת. הייתה דממה ארוכה ובולטת. זה היה ארוך מדי, וזה גרם לי להרגיש עצבנית. נשכתי את שפתי התחתונה, לא אומרת מילה, כשחיכיתי בסבלנות לפקודה מהם. "לא רע מדי. את יכולה להסתובב," הורה פרד שוב. לא רע? קמצתי את אגרופי. ידעתי שאני לא יפה כמו הבנות האחרות, אבל זה לא נתן לו את החוצפה להשתמש במילים האלה עלי. שאפתי אוויר בחדות לפני שעשיתי כפי שביקש. הסתובבתי כדי לפנות אליהם, הסתרתי את הכעס מפני. זה היה רק עסק חתום. זה לא משנה מה הם אמרו לי. כל עוד אני מקבלת קצת מידע עליהם, לא אכפת לי מהעלבונות. "תפטרי מזה." הוא הצביע על התחתונים והחזייה שלי, פיסת הבד היחידה ששומרת על כבודי. בלעדיהם, לא אהיה כלום. לא עשיתי מיד את מה שהוא הורה. לאט פתחתי את החזייה שלי. השדיים הקטנים שלי נראו לעין. עיניהם הלכו לשם, לפטמות החומות בהירות והפטמות הוורודות שלי. נראה היה שעיניו של פרד נוצצות קצת למראה, אבל בלו לא הגיב כלל. הוא הסתכל עלי כאילו הייתי עץ שעומד מולו. זרקתי את החזייה שלי על הרצפה והמשכתי להסיר את התחתונים שלי. התכופפתי כדי להוריד אותם מהרגליים שלי לפני שעמדתי, עירומה לחלוטין. עיניו של פרד הלכו לכתם השיער הבלונדיני על הפות שלי לפני שהוא הנהן. למרות שהוא לא חייך, יכולתי להגיד שהוא אהב אותי עירומה יותר מאשר כשהייתי לבושה. "את עדיין בתולה, נכון?" שאל בלו לפתע, והבהיל אותי בקולו חסר הרגש. צמרמורות ירדו בעמוד השדרה שלי והרגשתי שהפות שלי מתכווץ. היה רק דבר אחד בגבר שמולי שהוציא אותי מדעתי. "נשאלה שאלה!" נזף פרד. זעקה פרצה ממעיי, כשהנהנתי בזעם. זה הרגיש מביך לספר לגברים כמוהם שאת עדיין בתולה. אם רק הייתי יודעת, הייתי מוצאת גבר שיפוצץ לי את הדובדבן לפני שביקרתי אותם. "תעלי על המיטה. תשכבי שטוח על הגב ותפשקי את הירכיים," ציווה פרד, בעוד בלו מצלב את זרועותיו, נראה משועמם. מה לעזאזל יכול להיות לא בסדר עם האחים האלה? אפשר היה להניח שהם יהיו עלי ברגע שהתפשטתי מולם. מי היה מנחש שהם יהיו חסרי רגש כמו אבן? אחים ארורים! אם לא הייתי חותמת על החוזה הארור הזה איתם, הייתי זורקת את התיק על פניהם! כעוסה, הסתובבתי וצעדתי לעבר המיטה. עליתי עליה כמו שהם ציוו ושכבתי שטוח על הגב לפני שפישקתי לאט את רגליי. קמצתי את עיניי חזק, לא רוצה לראות את הבעת השעמום שתהיה על פניהם כשהם יסתכלו על הפות שלי. אף אישה לא תרצה להיות במצב כזה. זה כואב רק לחשוב על זה. "תפתחי את העיניים, ארנבת," ציווה פרד. קולו לא היה אדיש כמו שנשמע לפני כמה רגעים. זה נשמע צרוד. לאט פקחתי את עיניי. ציפיתי שהפנים שלהם יהיו ניטרליות, בלי תגובות, אבל זה לא מה שראיתי. למרות שלא היה שינוי רב בהבעות שלהם, יכולתי להגיד שהם אהבו את מה שהם ראו. הם נעצו את עיניהם בפות שלי כאילו זה היה סוג של ממתק לעיניים. עיניהם הכחולות השתנו לחלוטין. זה לא היה אפשרי, הייתי מודעת, אבל זה השתנה לענבר זהוב לחלוטין. בהלם, צפיתי בהם, המומה מכדי להוציא מילה. אפשר לומר שקפאתי בזמן, בוהה בגברים כאילו היו חייזרים. פרד ליקק את שפתיו לאט. "תשתמשי באצבעות שלך כדי לפשק את שפתי הפות שלך. אני רוצה לראות את העלים הוורודים."