ישבתי בשקט המום וממורמר. המזכרת היחידה שלי מהלילה המשוגע שלי בווגאס. למה לא החבאתי את זה ממנה יותר טוב? "הלווווו? כדור הארץ להייזל?" נטלי דחפה אותי בזרוע. "זה... זה רק צעצוע," אמרתי, מנסה לגרום לה בכוח המחשבה להחזיר את זה לתא הכפפות ולשחרר את הנושא כולו. העיניים שלה התרחבו, מבט של התגלות חצה את פניה. "אוי אלוהים. קנית לעצמך טבעת כי לא קיבלת את זו שרצית מהגבר שלך? הייזל, זה שפל חדש, אפילו בשבילך. הייאוש העצוב הזה הוא בדיוק הסיבה שאת במצב שאת נמצאת בו." בהיתי חזק בכביש שלפני, רותחת בשקט. היא שמה את הטבעת על האצבע הריקה ביד שמאל שלה והושיטה אותה לפניה, מעריצה אותה. "זה יפה, למרות שזה היה רכישה פתטית מצדך. אני חושבת שאני אשמור את זה, אשתמש בזה לכמה צילומי קידום מכירות שיש לי בקרוב." ידעתי את זה. נענעתי בראשי. אין טעם לנסות להתחנן בפניה להשאיר את זה מאחור. לשטן עצמו יש יותר אמפתיה מאחותי. "אוי, אני חייבת לספר לרייצ'ל על זה, היא הולכת למות," היא שלפה את הטלפון שלה והתקשרה לחברה הכי טובה שלה, אותה אחת שהייתה עדה להצעה הגורלית בווגאס. "רייצ'ל, את לא תאמיני לדבר הפתטי שהייזל עשתה עכשיו." ניסיתי להתעלם ממנה כשהיא לעגה לי בלי רחמים על קניית טבעת צעצוע. רציתי להגיד לה שלא קניתי את זה, אבל לא לדעת את סיפור המקור האמיתי שלה היה גורם לי להישמע כאילו אני משקרת. דמעות חמות עלו בזווית העיניים שלי. "אוי אלוהים, עכשיו היא בוכה!" נטלי צחקה כשעדכנה את חברתה. עצרתי בשכונה של ההורים שלי וחניתי בתחתית הכניסה לחניה שלנו. יצאתי בשקט, הוצאתי את המזוודות שלה מהתא מטען והנחתי אותן על הקרקע. נטלי גם יצאה מהמכונית, אבל בצורה האמיתית שלה, רק דיברה בטלפון בזמן שאני עשיתי את כל העבודה. "אני יודעת," היא אמרה לתוך הטלפון. "היא כל כך עצובה." היא הסתכלה ישר עלי. הסתכלתי על הבית. לא יכולתי לשאת את המחשבה להיכנס. לגרור את טונות המזוודות במעלה הכניסה לחניה ולחדר שלה, ואז לשבת לארוחת ערב שבה בוודאי לעג נוסף יבוא בעקבותיו ברגע שההורים שלי ישמעו על הטבעת המזויפת שנטלי מצאה. "נו?" נטלי הרחיקה את הטלפון מהאוזן שלה מספיק זמן כדי לנזוף בי. "את הולכת להביא את זה או סתם לעמוד שם עם המבט הטיפשי הריק הזה?" ההחלטה שלי התקבלה באותו רגע. אין סיכוי שאני יכולה להיכנס לבית הזה עכשיו. "אני צריכה לחזור לעבודה. יש לי כמה דברים שאני צריכה לעשות," אמרתי, והשארתי אותה ואת המזוודות שלה במקום שבו הן עמדו וחזרתי למכונית. כשנסעתי משם, הסתכלתי עליה במראה האחורית. חייכתי לעצמי. למי יש את המבט הטיפשי הריק עכשיו? התחנה הראשונה שלי בעבודה הייתה המזווה. הייתי צריכה לתפוס את המגזינים שלכולם היו קודם לכן שהכילו ראיונות ומאמרים על לוגן, אבל יותר חשוב, הייתי צריכה דלק שוקולד ללילה שלפני. החלטתי בנסיעה שלי שאני אשליך את עצמי לתוך העבודה שלי כדי להתרחק ככל האפשר מהמשפחה שלי. אולי אם אני אצליח בהערכות האלה ואקבל את התפקיד החדש, אני אקבל משכורת גדולה יותר ואוכל סוף סוף לעבור לגור לבד שוב. והערב, זה אומר לתכנן את הדייט המושלם ללוגן ולאשתו. כמה שעות לאחר מכן, התעוררתי בבהלה. הפנים שלי היו תקועות למגזין שהיה פתוח על השולחן שלי. התיישבתי וקרעתי בגרגור את המגזין מהלחי שלי. נגן הווידאו במחשב שלי עדיין פעל, והשמיע את הנאום הארוך מאוד שמצאתי שלוגן נשא בסמינר בשנה שעברה. זה בטח מה שהפיל אותי. הרגשתי מאוד לא מוכנה ליום המחרת, למרות שעות המחקר שהשקעתי. זה לא היה בגלל חוסר חומר עליו - ההפך הגמור. היה טונות ללמוד על האיש באינטרנט, בין כל הראיונות והמאמרים וטורי הרכילות עליו, ובציוני המגזינים שהנשים במשרד רכשו. אבל שום דבר שלא נתן לי רעיונות ברורים אמיתיים לגבי איזה סוג של דייט הוא ייהנה לקחת את אשתו אליו. הוא נראה כאיש עבודה אלפא עם מעט מאוד רגש או אישיות בגוף החם, החם הזה שלו. הוא גם נראה כחובב נשים לא קטן, עם אישה אחרת (או נשים...) שהתכרבלו אליו בכל תמונה שמצאתי. שנאתי להסכים עם אלנה, אבל היא צדקה. היה קשה להאמין שהוא איש נשוי. פיהקתי כשנכנסתי לחדר הישיבות למחרת. המועמדים האחרים כבר היו שם, להפתעתי. אני בעצמי הקדמתי ב-30 דקות, כמה זמן כולם היו כאן? "בוקר טוב," אמרתי כשנשבתי איתם ליד השולחן. כולם בירכו אותי בתגובה. "האם לכולם עלה רעיון לדייט?" שאל איתן את הקבוצה. "אה, כן, יש לי כמה רעיונות," אמרתי, הנחתי את הארנק שלי על השולחן מלפני והנחתי את המחברת והעט שלי לידו. "רק כמה דברים פשוטים וממוצעים לדייט," אמרה חברת המשרד שלי, ג'ואן. גארי הנהן בהסכמה. "כן, אותו דבר כאן. יש לי רק כמה רעיונות בסיסיים שאני אציע לו." איתן הפך לגוון ירקרק קל. מעולם לא ראיתי אותו נראה כל כך עצבני. "אני אלך לקחת משהו מהמזווה," אמרתי, קמה. "מישהו רוצה משהו?" כולם נענעו בראשם בשלילה ויצאתי למזווה. דקות ספורות לאחר שנכנסתי והתחלתי להכין לעצמי כוס קפה, איתן נכנס נרגש, כאילו רץ כדי להדביק אותי. "איתן, אתה בסדר?" "אני צריך את העזרה שלך. אני לא טוב עם עניין הדייטים, אין לי רעיונות ללוגן. יש לך טיפים בשבילי?" איתן היה בדרך כלל אדם די בטוח בעצמו, היה קשה לראות אותו נראה כל כך עלוב ונואש. ריחמתי עליו. "ובכן. אני מרגישה שלוגן יעדיף סביבה פרטית בסביבה נעימה. אולי גלריה לאמנות או מוזיאון יתאימו לו היטב," אמרתי, נתתי את העצה הטובה ביותר שיכולתי משעות החומר הלא מועיל שלמדתי. "אה, זה נהדר. תודה, הייזל! את מצילת חיים," הוא אמר, חיבק אותי לפני שעזב. מאוחר יותר באותו יום, לוגן אסף את ארבעת המועמדים שלו לחדר הישיבות כדי לשמוע את רעיונות הדייט שלנו. נכנסתי לחדר בהרגשה טובה עם הרעיון שלי עד שראיתי שכל שלושת המתחרים שלי הכינו מצגות רשמיות. הלב שלי החסיר פעימה. באותו בוקר כולם גרמו לזה להישמע כאילו יש להם רק כמה רעיונות שמסתובבים להם במוח שהם יציעו, לא מצגות שלמות. התיישבתי ועצמתי את עיני. אוי אלוהים, כבר הרסתי את זה. איתן קם ראשון להציג את רעיון הדייט שלו. "לוגן, כאיש שנמצא מאוד בולט בציבור, הרגשתי שתעדיף סביבה פרטית יותר לדייטים שלך." התיישבתי זקופה יותר במושב שלי. האם הוא פשוט אמר את מה שחשבתי שהוא אמר? "התוכנית שלי לערב שלך," המשיך איתן, "היא דייט במוזיאון האמנות המקומי, אחרי שעות הפעילות, כדי שתוכל ליהנות מהתערוכות בסביבה אינטימית עם אשתך המקסימה." יריתי חצים באיתן. הטיפים שלי נועדו לעורר בו השראה, לא להיגנב ממנו לחלוטין. הכעס שלי הפך לפאניקה כשקלטתי שאני צריכה לשנות את ההצעה שלי. לא רציתי שלוגן יחשוב שלקחתי את הרעיון של איתן. אבל איך אני הולכת להמציא רעיון דייט חדש לגמרי בפחות מעשר דקות כשהראשון לקח לי לילה שלם?