דילן הוריד את ראשו נאנח. הוא התרחק ממני וסימן לי ללכת לפניו. "גבירותי תחילה," הוא אמר, עם יותר ממנה קלה של תסכול בקולו. חייכתי אליו חיוך עצוב לפני שניגשתי לפקידה. חלק ממני היה מתוסכל מההפרעה, אבל חלק ממני הרגיש שזה לא הזמן או המקום המתאימים לכך. לא הייתי בטוחה אפילו אם הוא הבחור הנכון בשביל זה. אבל עדיין... נשיקה הייתה יכולה להיות נחמדה. "הוא בחדר 105," אמרה לנו הפקידה. "תעברו דרך הדלתות הכפולות ה