בהתרגשותי על כך שאלנה קיבלה בעיטה מיידית, כמעט שכחתי מסערת הדרעק שהייתה חיי. אבל השאלות של אלנה החזירו לי הכל בבת אחת. "החיים האישיים שלי אינם נושא לדיון," אמרתי מבין שיניים חורקות. "את כל כך עסוקה בגברים וברכילות, אין פלא שהכישורים המקצועיים שלך לא השתפרו." הסתובבתי על עקבי וברחתי מהחדר לפני שהיא הספיקה להגיד לי משהו אחר. צעדתי במורד המסדרון ישר לשולחן של מריה. "חטיפים," אמרתי כשהגעתי אליה. "אני צריכה אותם." בלי מילה היא קמה והלכה איתי למזווה. היא ידעה כשאמרתי שאני צריכה חטיפים שאני לא במצב רוח לשיחה. כשנכנסנו בדלת המזווה, נפלטה לי אנחת הפתעה. המזווה, שבדרך כלל ריק, היה הומה. כמה נשים עמדו מסביב, מדברות זו עם זו, דפדפות בזעם במגזינים, גוללות במהירות בטלפונים שלהן. "מה קורה פה?" אמרתי למריה, שמשכה בכתפיה. דחפתי את עצמי דרך קהל הנשים למדף שהחזיק את חטיפי השוקולד. כשעשיתי זאת, קלטתי קטעי שיחות: "...שמעתי שהוא ממש אוהב בלונדיניות..." "...אני בטוחה שהוא יוצא רק עם נשות החברה הגבוהה, אין סיכוי שהוא יצא עם מישהי מהחברה הזו..." "...יש לו מטוס פרטי משלו? הייתי הורגת בשביל גבר עם מטוס..." "...אה, לו רק הייתי מוצאת גבר עשיר וסקסי כמוהו!" חטפתי את החטיף האהוב עליי ממולא קרמל מהמדף והצצתי במגזין הפתוח הקרוב ביותר. זה היה מאמר על אורח החיים הראוותני של המנכ"ל החדש שלנו. לא יכולתי שלא לצחוק. הנשים האלה מתו לקבל הזדמנות עם לוגן. הן יהיו הרוסות לגלות שהוא נשוי. מריה ואני החלקנו חזרה החוצה מהמזווה. ברגע שהיושבות בו היו מחוץ לטווח שמיעה, נענעתי לה בראשי. "שמעת את כל זה? כולם משתגעים על המנכ"ל החדש הזה." מריה משכה בכתפיה, חיוך מתגנב על שפתיה. "אני מתכוונת... אפשר להאשים אותן?" "אוי מריה, גם את לא!" היא צחקה. "את אומרת שאת לא מוצאת אותו מושך?" "לא, אני לא אומרת את זה. אני מתכוונת, כן, הוא חתיך אבל..." הסתכלתי מסביב כדי לוודא שהשטח פנוי. הנמכתי את קולי. "הוא נשוי. ונראה שהוא די מאושר." "אה," מריה קימטה את מצחה. "הוא כל כך צעיר, לא? אני מופתעת שמישהו צעיר ועשיר כמוהו התחתן כל כך מוקדם בחייו." משכתי בכתפיי. "אני תוהה איך היא? היא בטח מדהימה כדי לגרום לו לוותר על חיי הרווקות שהוא כל כך ידוע בהם. ואם כבר מדברים על דברים מפתיעים..." כשהתחלנו ללכת חזרה לכיוון השולחן שלי, סיפרתי למריה על ההדחה המיידית של אלנה כמועמדת להיות העוזרת של לוגן. עד שהגענו לשולחן שלי, מריה צחקה כל כך חזק שדמעות זלגו על פניה. "תצרפי 'מומחה באיתור מחפשות זהב' לקורות החיים של לוגן," היא צחקה. "הופתעתי שהוא יכול לראות משהו מעבר לכמות המחשוף שהיא הביאה איתה," אמרתי כשנשענתי על השולחן שלי. הוצאתי את התיק שלי מהמגירה התחתונה והוצאתי את הטלפון שלי כדי לבדוק הודעות. קימטתי את מצחי כשראיתי שההודעה היחידה היא שיחה שלא נענתה מאמא שלי. "מה קרה?" שאלה מריה. הראיתי לה את הטלפון. היא קימטה את מצחה. "אוף. זה הורס את המצב רוח. בהצלחה." היא חייכה אליי בחמלה, ואז הסתובבה וחזרה לכיוון השולחן שלה. נאנחתי ולחצתי על הכפתור כדי לחזור אליה. כדאי לסיים עם זה. "הייזל, איפה היית?" "נו באמת אמא, יש לי דבר קטן שאני אוהבת לעשות כל יום שנקרא עבודה." כרגיל, היא התעלמה מהסרקזם שלי. "אני צריכה שתלכי לשדה התעופה ותאספי את נטלי. היא מגיעה בשעה 6:00 מתפקיד האורחת שלה בסדרת הטלוויזיה שאת כל כך אוהבת." נאנחתי בליבי. "כן, אמא, אני יודעת איפה היא הייתה." אמא פשוט אהבה לזרוק עקיצות בכל הזדמנות, כדי להזכיר לי שנטלי הצליחה בכל הדרכים שרציתי, אבל לא יכולתי, להיות. "אז תאספי אותה?" "אני לא חושבת שיש לי ממש ברירה." "תודה יקירתי, נתראה בבית." היא ניתקה בלי לחכות ל"ביי". שפשפתי את הרקות שלי. אלוהים, רציתי מקום משלי. מאז שנאלצתי לחזור לגור עם ההורים שלי ונטלי, כולם התייחסו אליי כמו לעוזרת האישית שלהם. אבל שכר הדירה היה כל כך גבוה, שלא היו לי אפשרויות אחרות. פתחתי את המגירה העליונה של השולחן שלי כדי לתפוס עט ופתק דביק. קפאתי כשראיתי את הטבעת המסתורית שזרקתי לשם אחרי הטיול שלי בוגאס. ברכבת ההרים שהיום היה, שכחתי הכל מזה. זה חייב להיות צעצוע... אבל מאיפה השגתי את זה? "אני מניחה שמה שקורה בוגאס באמת נשאר בוגאס," מלמלתי לעצמי, והחלקתי את הטבעת לתוך התיק שלי. הדבר האחרון שהייתי צריכה היה שמישהו במשרד ימצא את זה ויתחיל עוד שמועות עליי. הרוגז שלי גבר כשחיכיתי לנטלי בהגעות. חיכיתי כבר כמעט שעה בשלב הזה. ממילא לא רציתי להיות שם, ועכשיו ויתרתי על כל הערב החופשי שלי בציפייה לאדם האחרון בעולם שרציתי לראות. הבזק של הטבעת המזויפת בתיק שלי תפס את עיניי. הוצאתי אותה והכנסתי אותה לתא הכפפות. לא הייתי בטוחה למה רציתי לשמור משהו שהגיע מהטיול המזעזע בוגאס, אבל הייתי מחוברת לזה בצורה מוזרה. זה הגיע מלילה אחד של מרד, שינה עם גבר מסתורי. אולי אהבתי שיש לי את זה בי. נטלי סוף סוף פרצה דרך דלתות שדה התעופה. שנאתי כמה מדהים היא נראתה אחרי טיסה כל כך ארוכה. היא הביטה סביבה, השיער שלה נופל בצורה מושלמת במקום עם כל סיבוב של ראשה. צפרתי כדי להסב את תשומת לבה. פתחתי את תא המטען כשהיא התקרבה עם העגלה שלה מלאה במזוודות. יכולתי לראות אותה עומדת בחלק האחורי של המכונית שלי, מחכה שאצא ואעזור לה עם זה, אבל בהחלט לא הייתי עושה את זה. בסופו של דבר כמה בחורים הבחינו בה ורצו לעזור, כי כמובן שהם היו עושים זאת. היא נכנסה למושב הנוסע, ויצאתי בלי מילה אליה. לא דיברנו מאז הטיול בוגאס. היו לי יותר מדי וגם כלום להגיד לה. עברו עשר דקות מביכות מאוד לפני שאחת מאיתנו דיברה. "נו, את לא הולכת לשאול אותי על הטיול שלי?" היא שאלה. נענעתי בראשי וצחקתי. החוצפה של האישה הזו. "אה, סלחי לי על כך שאני כל כך גסה. איך היה הטיול שלך? גנבת עוד גברים ממישהו?" היא חייכה בזדון. "אה, זה שוב." "כן, מצטערת שאני לא מתגברת על מה שעשית לי בוגאס. גנבת לי את החבר שלי, נטלי. את תמיד לוקחת דברים ממני. למה את עושה את זה? את אוהבת לענות אותי?" הרוגז שלי הפך לזעם. נטלי גלגלה את עיניה לעברי. "היית צריכה להיות יותר נוחה לי בטיול הזה. את אחותי אחרי הכל." היא ליקקה את הציפורניים שלה, נראתה כאילו היא מוטרדת מכך שאנחנו בכלל מנהלות את השיחה הזו. "חוץ מזה. זו בעיה איתך. את צריכה לשאול את עצמך מה לא בסדר איתך? למה את לא יותר ראויה לכך שהחבר שלך יציע לך נישואין? אני מקבלת הצעות כל הזמן. זה לא כל כך קשה." כמעט קפצו לי העיניים מהראש. היא באמת אמרה לי את המילים האלה? "אני צריכה טישו," אמרה נטלי ופתחה את תא הכפפות. שתי העיניים שלנו הלכו ישר לטבעת שזה עתה הכנסתי לשם. היא נאנחה. "זה בטח לפחות עשר קראט!" היא שלפה את זה. "מאיפה זה?" הלב שלי צנח. נראה שנטלי פשוט מצאה את הדבר הבא שהיא הולכת לקחת ממני.