לוגן ישב על כיסאו במשרדו כשנכנסתי. האורות היו כבויים מלבד מנורת רצפה בודדת בפינה. ידיו היו שלובות בתנוחה כמעט תפילתית לפניו, מרפקיו נשענים על השולחן, ומצחו נח על אגודליו. עיניו היו עצומות. לבי צנח למראהו. לא משנה מה זה היה, זה היה רציני. נקשתי בעדינות על הדלת. עיניו נפקחו מיד והוא סימן לי להיכנס. הוא לא קם, רק הצליב את ידיו לפניו על השולחן. "בבקשה, תתיישבי," אמר. הוא שפשף את גשר אפו. שיערו היה פרו