למחרת, מצאתי את עצמי עומדת מול המנכ"ל החדש, ולא יכולתי שלא לבהות בו. זה לא היה בגלל שהוא היה יפה תואר באופן מטריד - כלומר, הוא כן היה. אלוהים אדירים, הוא נראה כאילו יצא היישר ממאמר שכותרתו "עשרת הגברים הכי לוהטים שאלוהים יצר בהיסטוריה של כל הזמנים". לא... זה היה בגלל שלא הצלחתי לנער את התחושה כמה מוכר הוא נראה לי. עמדתי בתור עם כמה מהכישרונות המובילים במחלקת משאבי אנוש של החברה. המנכ"ל החדש - לוגן, הוא התעקש שנקרא לו - ביקש לראיין את הטובים ביותר כדי לשכור אותם כעוזרים שלו. למרבה המזל, הרשימה הזו כללה אותי. אולי לא אצטרך לעבור דירה אחרי הכל. לא הייתי בטוחה בעצמי לעתים קרובות בחיי, אבל בעבודה? ידעתי שאני טובה לעזאזל בעבודה שלי. איכשהו, לצערי, גם אלנה הייתה במערך הזה. "בוקר טוב," אמר לוגן, מבט קר ורציני על פניו. ראיתי אותו רק כמה פעמים במשרד, אבל נראה שמבט קר ורציני הוא המבט היחיד שהיה לו. "כולכם יודעים למה אתם כאן," המשיך לוגן. "אנא הציגו את עצמכם וספרו לי על כמה מהדברים שהשגתם בזמן שעבדתם כאן. נתחיל איתך," הוא הצביע על האיש בקצה השני של השורה ממני, גארי. כשמועמד הראשון הציג את עצמו ללוגן, אלנה הייתה עסוקה במציאת התנוחה הנכונה כדי להבליט את המחשוף שלה ככל האפשר בשמלה האדומה הקטנה והדלה שלה. אם היא הייתה דוחפת את החזה שלה החוצה עוד קצת, היא הייתה מתחילה לדקור לאנשים את העיניים. החלקתי את החצאית שלי בידיים. לא יכולתי להכחיש שהייתי קצת לא נוחה לגבי הלבוש המקצועי יותר שלי: בלייזר, חצאית, משקפיים עם מסגרת שחורה. גברים לעתים קרובות העדיפו את הלבוש הסקסי של אלנה על פני המלתחה המאופקת שלי, וזה לא היה סוד שהיא קיבלה הזדמנויות רבות יותר ממני בגלל זה. לאחר שגארי סיים את ההקדמה שלו, אלנה עמדה זקופה וחושנית ככל שיכלה ופתחה את פיה כדי להתחיל את שלה. אבל לפני שהיא הספיקה לומר מילה, לוגן הרים יד כדי לעצור אותה. הוא פנה אליה: "את כבר לא מועמדת לתפקיד הזה." הפנים והחזה של אלנה צנחו. שתיקה המשתאה מילאה את החדר. אף אחד אחר לא העז אפילו לנשום. אחרי שהרמתי את הלסת שלי מהרצפה, נאבקתי להסתיר את החיוך שנוצר על שפתיי כשאני רואה את אלנה, שאני מתארת לעצמי שמעולם לא סורבה על ידי גבר בחייה, מסתכלת על שארנו בהלם. דמעות החלו להצטבר בעיניה. "אבל... אני... אתה...," היא גמגמה. "אדוני, עוד לא ניהלנו שיחה, זה לא הוגן!" חנקתי צחוק. מעולם לא ראיתי את אלנה מאבדת את זה ככה קודם. היא בדרך כלל כל כך רגועה ואסופה. זה היה נפלא. לוגן התעלם ממנה. "מישהו יכול להגיד לה למה היא הודחה כל כך מהר?" הוא שאל את שארנו. אה, ידעתי למה. ולא יכולתי לחכות לשפשף את זה בפניה. "את עונדת טבעת על יד שמאל שלך," אמרתי, עדיין נאבקת בחיוך הזה. לוגן הרים את ידו כדי להראות לכולם את הטבעת. "טוב מאוד. את חכמה. נקודה אחת בשבילך," הוא אמר לי. המילים שלו אמרו שהוא התרשם, אבל הפנים שלו מעולם לא סטו מהמבט הקר והרציני הזה. ואז הוא הסתכל על אלנה. "אני גבר נשוי. כמזכירה, את לא צריכה לנסות להיות יותר מדי מוכרת עם הבוס הנשוי שלך. זה מאוד לא מקצועי." אלנה, נראתה מבולבלת ומוטרדת ממה שקרה זה עתה, צנחה את כתפיה קדימה וצלבה את ידיה מול חזה. ההשערה שלי הייתה שהגישה הזו שלה מעולם לא כשלה עבורה. מעולם לא ראיתי אותה נראית כל כך מובסת. לא יכולתי לחכות לרוץ ולספר למריה על זה ברגע שהראיון הראשוני הזה יסתיים. לוגן פנה אלי, דילג על שני העמיתים שעמדו ביני לבין אלנה. "בבקשה, ספרי לי קצת על עצמך," הוא אמר. המועמדים שהוא דילג עליהם ירו בי מבטים מלוכלכים, אבל התעלמתי מהם. הם לא יכלו להוריד אותי מהענן שהייתי עליו. "שמי הייזל," חייכתי אליו. נתתי לו רשימה קצרה של ההישגים והכבוד שהשגתי בשנים שהייתי בחברה. כשמניתי את הרשימה שלי, ההבעה שלו גרמה לי להרגיש לא בנוח. זה עדיין לא השתנה מהמבט הקר והרציני שהפנים שלו החזיקו ברגע שהוא הפך למנכ"ל החדש שלנו. לא יכולתי לקרוא אותו בכלל. האם הוא התרשם? משועמם? אני מניחה שרק הזמן יגיד. אחרי שסיימתי, הוא הנהן קלות ואמר, "אתן לארבעתכם הנותרים תקופת הערכה של שבועיים, שלאחריה אבחר את המועמד שאני מרגיש שהכי מתאים להיות המזכיר שלי." הקולגה מימיני, איתן, דיבר מיד. "מה תכלול ההערכה הראשונה שלנו?" רציתי לגלגל עיניים. ידעתי שהשאלה שלו היא רק ניסיון להשוויץ עד כמה הוא יכול להיות נלהב ויעיל כעובד. אהבתי את איתן מספיק, אבל הוא בהחלט היה ראוותן לא קטן. לא רק אני הייתי מתוסכלת מהשאלה שלו. לוגן לראשונה שינה את הבעתו: הוא קמט את מצחו לעבר איתן. "לא קבעתי כאן מפגש שאלות ותשובות." הוא הציץ בשעון שלו. "אבל מה דעתכם על זה. כל אחד מכם יעזור לי לתכנן את הדייט הרשמי הראשון שלי עם אשתי." המועמדים האחרים ואני החלפנו מבטים מבולבלים. דייט ראשון... עם אשתו? הסתכלתי חזרה על לוגן, והבלבול הפך להלם. האם זה היה חיוך שראיתי זוחל בקצה שפתיו? "ובכן, יש לכם את המשימה הראשונה שלכם. אני מציע שתתחילו לעבוד," לוגן הנהן לעברנו ועזב את החדר. ברגע שהדלת נסגרה מאחוריו, אלנה לעגה. "אני לא יכולה להאמין שהגבר הזה נשוי. כל מה שכולם מדברים עליו זה איך הוא התגלמות הרווקים הראויים. הוא כמו, הרווק היהלום. הוא יכול היה לקבל כל אישה שהוא רצה והוא הסתפק רק באחת? אני לא קונה את זה. משהו מוזר קורה כאן." הפעם, לא הייתי צריכה להסתיר את החיוך שלי. היא הסתחררה וזה היה מפואר. היא תפסה את המבט על פני ונעצה בי מבט. "חיוך מרוצה נחמד, הייזל. לא הייתי מתגאה יותר מדי בקרוב אם הייתי את. שמעתי שיש לך קצת בעיות להחזיק מעמד עם כמה גברים שאת מצליחה להרשים לזמן קצר." החיוך שלי דעך מהר כמו שהוא צץ. "אם כבר מדברים על... מה קרה במהלך חופשת המחלה הפתאומית הזו לאחרונה? שמעתי שיצאת לחופשה רומנטית בלאס וגאס, אבל לא ראיתי או שמעתי שום דבר על זה מאז. למה זה?" היא חייכה אלי. כל העיניים בחדר היו פתאום עלי. הפנים שלי בערו וכל הטוב שהרגשתי מהדחתה של אלנה מהתחרות נמס. הטיול לוגאס... אוי אלוהים, האם היא יודעת?