פניו של לוגן האדימו מאוד. הוא בהה בטלפון ונראה מזועזע באופן לא אופייני. "אם אתה צריך ללכת אני מבינה," אמרתי בעדינות. "אני יכולה להסתדר עם כל עניין הקישוטים." הוא הביט בי, ואז בחזרה בטלפון שלו. "איך תחזרי למשרד?" "אני אסתדר," במוחי חלף לרגע הזמן שלוגן השאיר אותי תקועה אחרי שקניתי דברים לאשתו. הוא נראה כמו אדם אחר לגמרי עכשיו. "באמת, הכל בסדר. אתה צריך ללכת." הוא הנהן. "תודה," הוא אמר. הוא רץ החוצה