איתן המשיך עם הרעיון שלו - בעצם, הרעיון שלי - אבל לא יכולתי לסבול לשמוע עוד מזה. הכרחתי את עצמי להתנתק ממנו כדי שאוכל לנסות לחשוב על משהו אחר לפני התור שלי. השלכתי מבט סקרני לעבר לוגן. הוא הרים גבה ונראה די מתעניין בדייט שאיתן הציע. קימטתי את מצחי ושילבתי ידיים. ידעתי שנתקלתי ברעיון טוב לדייט. לא האמנתי לחוצפה של איתן, לגנוב לי את הרעיון כשניסיתי לעזור לו. גארי עמד ליד כדי להציג את הצעת הרעיון לדייט שלו. היה לו כל מה שצריך בשביל מצגת מושלמת: מצגת שקופיות, אחד מאותם מצביעים מפוארים, לוח תצוגה מתקפל עם תמונות, הוא אפילו פיזר עלי כותרת של ורדים על הרצפה לפניו והפעיל קצת מוזיקה רומנטית רכה כדי ליצור אווירה. לעזאזל, גארי היה טוב. הרגשתי שאני צריכה להתנצל על ההשתתפות שלי כעוזרת של לוגן ממש שם ועכשיו. המצגות האלה היו כל כך מוגזמות ולא היה לי כלום. גארי התחיל את מצגת השקופיות שלו. "תארו לעצמכם: אתם, אשתכם והמטוס הפרטי שלכם." הוא עבר לשקופית הבאה. "אתם לוקחים אותה לטיסה רומנטית, ובסוף שניכם יכולים לצפות במופע רחפנים מנוחות המטוס שלכם." מצגת השקופיות הסתיימה בהדגמה של איך ייראה מופע הרחפנים. לוגן לא אמר מילה. הוא הסתכל על ג'ואן. "אה, אבל לא סיימתי..." גארי התחיל. לוגן רק הרים גבה לעברו והצביע על הכיסא הריק של גארי. הוא השפיל את מבטו והתחיל לארוז את התצוגה שלו. בחיי, לוגן היה קר כמו שההתנהגות שלו רמזה. אם הוא אפילו לא אהב את המצגת המתוכננת הזו, לא היה לי סיכוי. ג'ואן תפסה את מקומו של גארי בחזית החדר. היא הקימה את לוח התצוגה שלה על המעמד והניחה אביזרים מסביב: צנצנת חול, צדפים, נרות. "מה יותר רומנטי מערב בחוף הים?" היא הצביעה על תמונה של החוף על הלוח שלה. "הרעיון שלי הוא שתשכור את כל קו החוף הסמוך של אגם קנט. תערוך לאשתך מסיבה מפוארת כדי לחגוג את הדייט הרשמי הראשון שלכם, ואז תבריח אותה לחלק אחר של החוף, שם שניכם תיהנו מארוחת ערב נחמדה לאור נרות." גבותיו של לוגן התקמטו לנוכח ההצעה הזו. הוא הציץ בחשאי בשעון שלו. היה קשה לקרוא אותו, עם ההתנהגות הקרה הקבועה שלו, אבל קיבלתי את ההרגשה שהוא לא ממש התעניין באף אחד מהרעיונות האלה. ג'ואן חייכה ללוגן בסוף המצגת שלה. הוא התעלם ממנה. "איתן," הוא אמר, פונה אליו. "רעיון מוזיאון האמנות שלך. האם יש משהו נוסף שהוא כולל?" כתפיה של ג'ואן צנחו קדימה, מאוכזבת מכך שלא קיבלה שום תגובה מלוגן. "אה! אה..." איתן הסתכל עליי, אבל יריתי בו במבט של "אפילו לא" ונענעתי בראשי. פניו האדימו כסלק, והוא התפתל וגמגם לרגע. "אולי גם מנהל המוזיאון יוכל לתת לכם סיור אישי?" פניו של לוגן נפלו לנוכח ההצעה הזו. היה ברור שהוא לא התלהב מאף אחד מרעיונות הדייטים הראוותניים והמוגזמים שהציגו עמיתיי. "הייזל?" לוגן פנה אליי. ליבי דפק בחזה. לאט לאט התקדמתי לעמוד מול החדר. ג'ואן עדיין הייתה בתהליך של הסרת האביזרים והלוח שלה. "תצטרך לסלוח לי אדוני, לא הכנתי מצגת רשמית כמו כולם. אבל יש לי כמה רעיונות." "הרשות שלך," אמר לוגן. "ובכן אדוני, עשיתי לא מעט מחקר עליך אתמול בלילה," משכתי זמן, בתקווה שהפטיפוטים שלי יעזרו לי להעלות רעיון מדהים לדייט. "מה שקראתי גרם לי להאמין שתעדיף אווירת דייט יותר פרטית ונעימה." הוא הנהן קלות, וזה היה כל העידוד שהייתי צריכה כדי להמשיך לפטפט. "קראתי גם שאתה אוהב להאזין ולנגן את 'רחובות דבלין', שיר שמנוגן לעתים קרובות בטברנות קטנות, ואתה שואב כוח מהמנגינה של השיר הזה." סוף סוף נדלקה לי נורה במוח. "אני מאמינה שהדייט הראשון המושלם עם אשתך יהיה לקחת אותה לטברנה המקומית האהובה עליך, פלניגן. מכיוון שאתה מבקר בה לעתים קרובות, על פי המאמר שקראתי במגזין 'העסק של העסקים', הברמן כבר מכיר אותך ובדיוק מה שאתה אוהב." פניו של לוגן החלו להתרכך, וזה נתן לי את האומץ להמשיך. "אפילו לא תצטרך להחליף מילה. הוא יביא לך ולאשתך המקסימה משקאות ותרגישו כאילו כל המקום שייך לכם." כשתיארתי את הדייט, מצאתי את עצמי מדמיינת שאני האישה בתרחיש. האם תיארתי את הדייט המושלם שלו או שלי? המשכתי, ונזכרתי לפתע בתחביב נוסף שהוא אמר שהוא אוהב אבל לעתים רחוקות זוכה לעשות: לנגן בפסנתר לאחרים בזמן שהם רוקדים ושרים. "ואז, אחרי כמה משקאות, תוכל לעלות על הפסנתר ולנגן את השיר שאתה אוהב, כדי להציג אותו לאשתך. אולי היא אפילו תוכל לרקוד בזמן שאתה מנגן." עצרתי, מחפשת את המילים המושלמות לסכם מי דמיינתי שלוגן עשוי להיות מתחת לחזות הקרה והפלייבוי הזו. "כי אדוני, הדבר החשוב ביותר בדייט הראשון הוא לא הפורמליות, זה ה'לב' שבדבר." כולם בחדר הפכו כל כך שקטים ודוממים, שאפשר היה לשמוע סיכה נופלת. כל העיניים היו קפואות עליי. הבעתו הקרה של לוגן נעלמה, ובמקומה הייתה הבעה שובבה ופלרטטנית. ליבי קפץ ולחיי סמקו - תגובה שהפתיעה אותי לחלוטין. אבל לפני שהוא הספיק להגיב למצגת שלי, הטלפון הסלולרי של לוגן צלצל. "ג'פרי, היי," הוא ענה. ואז הנמיך את קולו ללחישה כשחצה לפינת החדר. התאמצתי להאזין בסתר, כפי שאני בטוחה שכולם בחדר עשו. "יש לך קצה חוט לגבי וגאס?" שאל לוגן. ליבי החסיר פעימה במילה וגאס. "כן, מצאנו את הטבעת," הקול היה חלש, אבל עדיין הצלחתי להבין מה נאמר בקצה השני של שיחת הטלפון מהמקום שבו עמדתי. "זה בדיוק אותו הדבר. נראה שמצאנו אותה." מצאנו אותה? מי הייתה "היא"? כל מה שלמדתי על לוגן היה תעלומה ממש מוזרה עבורי. "עבודה מצוינת," אמר לוגן. "אני אבוא לאשר את זה איתך בעוד רגע." הוא חייך וניתק את הטלפון. חיוך אמיתי. הלוואי שלא היה מחייך, זה הפך אותו ליפה פי מיליון. הוא ניגש ועמד קרוב אליי, בוהה חזק בעיניי. הוא אחז בכתפיי בידיו ונתן לי שוב את המבט המחייך והפלרטטני הזה. ליבי התחיל לפעום במהירות ובחוזקה וכפות ידיי החלו להזיע. למה פתאום הרגשתי כמו תלמידת תיכון ביישנית וחננה שמחוזרת על ידי מלך הנשף שלא בסולם שלי?