POV של רוזלין "אנחנו יכולים, עכשיו," הוא הציץ בי, עיניו נוצצות באור העמום של המכונית. "את בטוחה לגבי זה?" הוא שאל, אצבעותיו מציירות דוגמאות על הירך שלי. לחצתי את שיני לשפתי התחתונה, מנסה לעצור את גל הכמיהה שאיים לבלוע אותי. "כן," לחשתי, בקושי מצליחה לשמוע את קולי שלי מעל קול פעימות הלב שלי. הוא חייך, ידו נעה גבוה יותר למותן שלי. "טוב," הוא אמר, קולו נמוך וצרוד אך תובעני. ריח העשן בלע אותי. זה היה