כשדומיניק נעלם במעלה המדרגות, הרגשתי את קצב הלב שלי מואץ. "בואי, בואו לשולחן האוכל," אמר אכליס, כורך את זרועותיו סביבי בידידות, וניסיתי לצחוק. "כן, בטח," הסתכלתי על גברת טאני הולכת, ועצרתי אותה מיד. "גברת טאני," היא הסתובבה להסתכל עלי, וחייכתי, מסתכלת עליה. "למה שלא תצטרפי אלינו לארוחת הערב," שאלתי, והיא חייכה חיוך רחב והורידה מעט את ראשה תוך כדי אמירה. "אני מחמיאה ששאלת, גברת מרטינז. אבל יש לי קצ