נקודת מבט של רוזלין דומיניק היה לצידי כל הזמן. הבטתי בגופתו המתה של אבי בחליפה השחורה, גופו פגיע, פניו נפוחות, העור האדום מכוסה בפצעונים מאלפי מיליליטרים של תרופות שהוזרקו לו. גרוני כבר יבש, הדמעות ריקות, לא מסוגלות להישפך יותר, ובלעתי בשקט. ידו של דומיניק הייתה על כתפי, וכולנו עמדנו בבית הקברות. עם כל רגע שחלף, ליבי שקע נמוך, ומיד הידקתי את אחיזתי בידו של דומיניק כשקבוצת גברים, נושאת את הארון על