החדר היה מואר באור עמום כשנכנסתי, הוילונות עדיין מוגפים מאמש. יכולתי לראות את צלליתה של רוזלין מתחת לסדינים, חזהּ עולה ויורד בעדינות. חשתי צביטה של אשמה. לא ידעתי שהיא בתולה, אבל גם אם הייתי יודע, אולי עדיין הייתי נושא אותה לאישה; לכן מיהרתי להדוף זאת הצידה. היא ראויה לזה, הזכרתי לעצמי. ניגשתי לחלון ולחצתי על הכפתור כדי לפתוח את הוילונות ולאפשר לאור השמש של הבוקר להציף את החדר. רוזלין זזה באי נוחו