תמיד ידעתי מה גורלי. יש כאלה שמחפשים שנים כדי למצוא את מקומם בעולם, אחרים לעולם לא באמת מוצאים את ייעודם. אבל לא אני. ידעתי מהרגע שנולדתי לשני שומרים, הלוחמים החזקים ביותר בלהקה שלנו, שנועדתי להיות לוחמת. שומרת. ההורים שלי היו בני זוג גורליים, קיצור של נשמות תאומות. שני חצאים של אותה נשמה. רוב אנשי הזאב שואפים למצוא את בן/בת הזוג שלהם, זה שמשלים אותם. בעוד שיש כאלה שרואים בקשר הזוגי חולשה ודוחים מיד את בני זוגם כשהם מוצאים אותם, רובם רק מתחזקים. כך היה עם ההורים שלי. קשר הזוגיות חיזק אותם, והם היו זוג חזק. בתור שומרים והלוחמים החזקים והעוצמתיים ביותר בלהקה שלנו, ההורים שלי היו אחראים להבטיח את שלומם של האלפא שלנו, אלפא אנדרס; בת זוגו, לונה קליסטה, ובנם הצעיר, האלפא העתידי שלנו, ריק. במהלך התקפה של להקה שכנה שחשבה שהם יכולים להביס את האלפא שלנו ולהשתלט, איבדתי את אמי. היא מתה בהגנה על הלונה שלנו ובנם. הייתי רק בת 5 באותה תקופה. במהלך אותו קרב, אבי, תוך כדי הגנה על האלפא שלנו, התמודד עם חמישה מתוך שמונת הזאבים שתקפו את האלפא שלנו. שניהם החזיקו מעמד עד שלוחמים אחרים באו לעזור. עם זאת, ברגע שאמי מתה והוא הרגיש את הקשר שלו אליה נשבר, אבי מעד. אחד הזאבים קפץ על גבו וניסה להפיל אותו. כשלא הצליח, הוא נשך את גבו של אבי, ושבר את עמוד השדרה שלו. אנשי זאב יכולים להתרפא מדברים רבים - חתכים, חבורות, אפילו שברים קטנים, אבל לא מפציעות עמוד שדרה משתקות. מאותו יום ואילך, אבי הפך לקליפה של עצמו הישן. בעוד שרוב הזאבים היו מתים מאובדן בת/בן זוגם, אבי שרד אך ורק כדי לטפל בי. הוא עשה כמיטב יכולתו והוא אוהב אותי, אבל הוא איבד כל כך הרבה באותו יום. הוא לא רק איבד את בת זוגו, הוא איבד את היכולת ללכת, ואת מעמדו כלוחם. הוא איבד את עצמו.