כמעט שחר כשאנחנו עוצרים שוב. הפתח נפתח ואני קמה, מותחת את שריריי הכואבים כמיטב יכולתי. הפעם אנחנו במה שנראה כמו בית אריזה נטוש. אני מסתכלת סביב. כמעט כל דבר כאן רעוע. נראה כאילו הבניין עלול לקרוס בכל רגע. "מה זה המקום הזה?" אני שואלת. אלי ניגש לצידי, אוחז בזרועי. "זה הבית החדש שלך, קארה." "המקום בהחלט יכול להשתמש במגע נשי. האם זו הסיבה שאני כאן? עיצוב פנים? כי זו לא ממש ההתמחות שלי." אנחנו נכנסות