עוד מספר חודשים ספורים ללימודים ואני גמור עם זה. אהיה בן 18 בעוד כמה שבועות ואם הכל ילך כשורה, אפגוש את בת הזוג המיועדת לי, ואז אבא יוכל להעביר לי את תואר האלפא אחרי שאסיים את הלימודים. אני פוגש את צ'ייס, החבר הכי טוב שלי והבטא העתידי שלי, כשאני נכנס למטבח של בית הלהקה. "היי גבר, מה קורה?" "בוקר טוב אלפא, מה נשמע?" הוא שואל אותי בחיוך זדוני. הממזר בטח ראה את שילה מתגנבת החוצה קודם לכן. אני מחייך בחזרה כשאני לוגם מהקפה שלי, "אין לי כדורים כחולים כאן." הוא צוחק בקול רם. "כן, אתה יודע שאם אמא שלך תתפוס אותך...". הוא לא צריך לסיים את המשפט שלו, שנינו יודעים שאמא שלי תפשיט אותי חיים. היא רוצה שאחכה לבת הזוג המיועדת לי. "היא לא תתפוס," אני עונה. "מה עשית ער כל כך מוקדם בכל מקרה?" הוא לוקח לגימה מהקפה שלו ונראה נבוך לפני שהוא עונה. "גם לי אין כדורים כחולים חבר שלי. אבל, לפחות אלך עם הבחורה למכונית שלה." אני מחייך לחבר הכי טוב שלי לפני שאני חוטף את המפתחות שלי, מתעלם מהעקיצה שלו. "אתה נוסע איתי היום?" "כן", הוא עונה כשהוא עוקב אחרי החוצה. הנסיעה לבית הספר קצרה. זה על הגבול בין אדמות הלהקה שלנו לבין להקת מפלי הצללים. זה בערך 15 דקות נסיעה מבית הלהקה שבו גרים צ'ייס ואני. הוא גר בקומה השלישית עם משפחתו, הקומה של הבטא. אני גר בקומה הרביעית עם ההורים שלי, החלל המוקצה למשפחת האלפא. משפחת הגמא שלנו גרה בקומה השנייה. הקומות עבור הזאבים המדורגים נמצאות כולן בצד שמאל של בית הלהקה. בצד ימין יש גם חדרים בקומות השנייה עד הרביעית לאורחים וללוחמים לא מזווגים שבוחרים לגור כאן ולא בבית נפרד. בקומה הראשונה יש מטבח גדול וחדר אוכל יחד עם חדר משחקים, סלון וחדרי ישיבות למקרים שבהם יש לנו התכנסויות גדולות בלהקה. לאומגות שבוחרות לגור בבית הלהקה מסופק דיור גם בקומה הראשונה. הלהקה שלנו, להקת קניון רכס, היא השנייה בגודלה במדינה עם למעלה מ-500 חברי להקה. ולמרות שאנחנו לא הגדולים ביותר, אנחנו ללא ספק החזקים ביותר. אבא שלי הוא אלפא חזק, אני יורש אלפא חזק ועוצמתי, וטכנית, יש לנו שני שומרים, אם כי מעולם לא פגשתי את הבת של האיש והאישה שהצילו את חיי המשפחה שלי. שמעתי את הסיפורים כל חיי. אמא שלי יצרה אנדרטה ללילי נלסון, השומרת שמסרה את חייה כדי להציל גם את אמא שלי וגם אותי. היא מבקרת באנדרטה לפחות פעם בשבוע כדי להשאיר פרחים טריים, וכדבריה, כדי ליידע את לילי שהקורבן שלה לא נשכח ולא היה לשווא. אני אומר תודה שקטה משלי לגברת נלסון ואני מבטיח לשמור על קארה בשבילה. אבא שלי סועד עם קלינט נלסון מדי שבוע. ניסיתי להצטרף לאבא שלי, אבל הוא אומר שזה הזמן שלו עם קלינט. אפילו אמא שלי לא מצטרפת אליהם. אבא מנסה לגרום לקלינט להיות פעיל יותר בלהקה במשך שנים, אפילו הציע לו תפקיד כמנהל אימונים עבור הלוחמים שלנו, אבל הוא לא זז. איפשהו לאורך הדרך הוא סומן כ'הלוחם השבור'. בעוד שאבי איים להעניש כל מי שקרא למר נלסון בשם הזה, זה לא משנה, השם נתקע. אני יכול להבין למה. הוא היה הלוחם הטוב ביותר בלהקה שלנו ועכשיו הוא משותק. הוא נמצא בכיסא גלגלים כמעט 13 שנים. הוא ובתו גרים ממש על קצה אדמות הלהקה שלנו ולכל הלהקה ניתנה פקודה לתת להם מרחב. הבת היא בערך בגילי, לדברי אמא שלי. אני מניח שהיא מבלה את כל זמנה בטיפול באביה. אנחנו נכנסים לחניון של בית הספר ונכנסים לבית הספר. צ'ייס ואני מוקפים מיד בנקבות. כולן מקוות להיות הלונה או הנקבה הבטא הבאה. רובם ישמחו פשוט לומר שהן שכבו עם אחד משנינו, ואנחנו שמחים להיענות. עם זאת, לעולם לא אקח אף אחת מהן כלונה שלי, אלא אם כן היא בת הזוג המיועדת לי. אבל יהיה לי קשה לקחת בת זוג ששכבה בשמחה איתי ו/או עם הבטא שלי ומי יודע עם כמה גברים אחרים. האם זה סטנדרט כפול? כן. האם אכפת לי? לא. "היי ריק. יש לך תוכניות לסוף השבוע," שואלת ג'ינג'ית. אני חושב ששמה ג'סיקה ואני די בטוח שהיא שכבה גם עם צ'ייס וגם איתי. מבט אחד על צ'ייס ואני יודע שאני צודק. "עדיין לא, למה?" "ובכן, החברים שלי ואני הולכים לירח אפל ביום שישי וקיווינו שאתה וצ'ייס תרצו להצטרף אלינו. זה יהיה כיף גדול." היא מנסה לתת לי מבט מפתה ואני יודע לאיזה סוג של 'כיף' היא מתייחסת. אני מסתכל שוב על צ'ייס ואני יכול לראות שאנחנו מסונכרנים. "כן, אני חושב שנוכל להגיע." הפנים שלה מאירות כאילו הרגע נתתי לה את המתנה הכי טובה אי פעם. "מצויין!" חברה שלה נשענת לעברי, "אתה לא תתחרט על זה" היא לוחשת לי. אני מסתכל על החברה שלה, "אני בטוח שלא אתחרט." הן פונות לאחד המסדרונות הצדדיים, ג'סיקה הולכת אחורה, "נתראה אחר כך אלפא, בטא". אני קורץ לה, "אחר כך". כשצ'ייס ואני הולכים לכיתה, הוא מסתכל לעברי, "ובכן זה נשמע מבטיח." אני מחייך אליו, "בהחלט". ……. אחרי ארוחת הצהריים, צ'ייס ואני מוקפים בקבוצת חברים ואפילו יותר נקבות. הבנות כולן משוחחות על ללכת לרקוד מחר בלילה. עכשיו נראה שחצי מהלהקה שלי וחצי מלהקת מפלי הצללים, הלהקה השכנה שלנו, בהנהגתו של אלפא ליאם, הולכים למועדון מחר בלילה. אני מרגיש שמישהו צופה בי ואני מרים את מבטי ואני נעול בעיניים הירוקות היפות ביותר. הנשימה שלי נעתקת ואני שוכח איך לנשום לרגע. היא האישה היפה ביותר שראיתי אי פעם. שיער חום יפהפה עם תלתלים עבים וגדולים, עיניים כמו אבני אמרלד ופה שנועד לנשיקות. הזאב שלי, קאי, מתיישב ומנסה להתקדם. 'קאי, מה קורה?' 'אני לא יודע, אני אוהב אותה', הוא משיב, ואני נשבע שהוא מכשכש בזנב הארור שלו. מכיוון שקאי מעולם לא גילה עניין באף נקבה, זה מפתיע. אני פונה לבטא העתידי שלי, "צ'ייס, מי זאת הבחורה?". אני מהנהן לכיוונה כשאני רואה בחור כורך את זרועו סביב צווארה ושניהם הולכים משם יחד. אני צריך לסגור את הפה שלי בכוח כשקאי מנסה לנהום. 'ברצינות קאי, מה לעזאזל?' 'אני רוצה לפגוש אותה, לך תציג את עצמך. הבחור הזה לא תואם לנו, אנחנו אלפות.' 'אחי, תירגע! אנחנו באמצע בית הספר.' אני דוחף אותו לחלק האחורי של המוח שלי כשצ'ייס משיב, "אתה מתכוון לברונטית? אין לי מושג אבל היא בהחלט הטעם שלך. יש לה את השיער המתולתל הזה שאתה אוהב.' הוא צודק, אני אוהב את זה כשלבחורה יש את השיער שלה בתלתלים רופפים כאלה. והשיער שלה נראה כמו משי. הוא מסתכל חזרה לעברי. "רוצה שאברר?" הוא שואל. "לא, אני פשוט אשאל אותה בעצמי כשאראה אותה שוב." אני נותן לו חיוך שאומר שיהיה לי אותה אוכלת לי מהיד עד סוף היום כשהצלצול מצלצל וכולנו הולכים לשיעור הבא שלנו.