אני לא מכיר כל חבר בשבט שלי? זאת אומרת שהיא חלק מהשבט שלי? אין מצב! אבא שלי החדיר לי את זה לראש מאז שהייתי גור. 'תכיר כל חבר בשבט שלך בשם. הם מה שהופך את השבט לחזק. תראה להם כמה אתה מעריך אותם כחברי שבט והם תמיד יהיו נאמנים לך.' הראש שלי מלא במחשבות האלה כשאני מסתובב והולך לאוטו שלי. מי לעזאזל היא יכולה להיות? ולא שמתי לב לזה באותו זמן, אבל היא מעולם לא נכנעה לי. אם היא חברת שבט, היא הייתה צריכה להיכנע לי כמו שג'ייסון עשה. אז למה הזאבה הזאת לא נכנעה לי? ולעזאזל, אפילו לא השגתי את השם שלה. אני כל כך שקוע במחשבות שלי שאני כמעט מתנגש בצ'ייס. "היי ריק, תפסת אותה?" אני מסתכל עליו ומזעיף פנים. "אה?" הוא מסתכל עליי בפליאה, "הברונטית מקודם? השגת את השם שלה ולאיזה שבט היא שייכת?" אני מסתכל על חבר שלי מעל האוטו שלי, מתעלם מהשאלה שלו. "זיהית אותה?" הוא מזעיף לי פנים כשהוא מחליק למושב הנוסע של האוטו, "לא, ראיתי אותה רק מהגב, למה?" אני מניע את האוטו כשאני עונה, "היא רמזה שהיא חלק מהשבט שלנו", אני עונה כשאני מסתכל עליו. "אז מה הבעיה?" הוא שואל אותי. "הבעיה", אני עונה דרך שיניים חרוקות, "היא שלא זיהיתי אותה. איך היא יכולה להיות חלק מהשבט שלנו אם לא זיהיתי אותה?" אני מסתכל עליו כשאני עוצר ברמזור אדום. אני רואה את ההפתעה והתסכול שאני מרגיש משתקפים בפניו של הבטא העתידי שלי. "מה זאת אומרת לא זיהית אותה? אתה מכיר את כולם בשבט. לעזאזל, אני מכיר את כולם בשבט. דאגת לזה." הרמזור מתחלף לירוק ואני מחזיר את תשומת הלב שלי לכביש כשאני נוסע דרך הצומת, "בדיוק! איך זה אפשרי?" "אני יודע שזה סיכוי קלוש, אבל אתה חושב שהיא שיקרה?" צ'ייס שואל. אני מסתכל עליו כאילו הוא השתגע. "אני יודע שזה נשמע מטורף, אבל יש שם זאבות ששומרות את עצמן לבן הזוג שלהן ואולי היא דאגה לפגוע בך, אז היא שיקרה." זאת מחשבה, עד שאני מכניס את ג'ייסון למשוואה. "היא חברה של ג'ייסון." "ג'ייסון אלקוב?" "כן. הם כנראה חברים." "אבל היא ברור מעולם לא הייתה באימונים", הוא מציין את זה כעובדה. הוא ואני מעבירים אימוני אחר הצהריים, אז היינו יודעים אם היא השתתפה באימונים. אני מתופף באצבעותיי על ההגה כשאני שוקל שאולי אני לא מכיר את כולם בשבט שלי. בלתי אפשרי. הייתי בכל אירוע, בכל התכנסות, אני מספק אימוני אחר הצהריים ללוחמי השבט, לעזאזל, אני מקפיד לאכול לפחות ארוחה אחת ביום בחדר האוכל של בית השבט. ומעולם, לא פעם אחת, לא אף פעם, לא ראיתי את הילדה הזאת. לא הייתי שוכח אותה, לא עם השיער הזה ובטח שלא עם העיניים האלה. העיניים החודרות האלה שהיו כמעט מפתיעות כמו המכה החשמלית הזאת שקיבלתי כשהידיים שלנו נגעו. מה זה היה? הייתי אומר שזה קשר הנפש, אבל אני לא מספיק מבוגר כדי להרגיש את זה עדיין, ולפי ההערכה שלי, גם היא לא. אז מה זה היה? "אז תשאל את ג'ייסון מי היא אחר הצהריים במהלך האימונים", צ'ייס מציע. אני נותן לו את המבט שלי 'אתה צוחק עליי' . "קודם כל, אני אלפא. אני לא רודף אחרי כוס, זה בא אליי. שנית, אני לא צריך לשאול לוחם על זאבה. אני כבר אבין את זה בעצמי." צ'ייס מושך בכתפיו, "בסדר, אבל אני אשמור על העיניים. ואם תהיה לך הזדמנות מחר, תצביע עליה שוב כדי שאוכל לראות את הפנים שלה. אולי אני אזכור אותה." אני מסתכל על חבר הילדות שלי, "תודה אחי, אני מעריך את זה." אני מושיט את האגרוף שלי ואנחנו נותנים מכת אגרוף. "היי, אני שומר על הגב שלך. תמיד. עכשיו בוא נלך לתת מכות לכמה לוחמים." ……………. אחרי האימונים, אני עולה חזרה לחדר שלי להתקלח לפני שאני יורד חזרה לחדר האוכל. בדרך שלי חזרה למטה, אני נתקל באמא שלי. "ריק, איך עבר היום שלך יקירי?" אני מתכופף לתת לאמא שלי נשיקה, כי היא רק 1.67 מ'. "טוב אמא. אני יורד לארוחת ערב." היא מניחה את ידה על הלחי שלי כדי להחזיק אותי במקום כשאני זז כדי לעבור על פניה. "אני הולכת לאזכרה של לילי להניח פרחים טריים הערב. תצטרף אליי שוב מכיוון שלאבא שלך תהיה ארוחת ערב עם מר נלסון?" היא שואלת כאילו זאת שאלה. כאילו לא הצטרפתי אליה בכל שבוע במשך 13 השנים האחרונות להניח פרחים טריים על האזכרה של גברת נלסון. זה הדבר שלנו, מכיוון שאבא שלי מסרב לתת לי ללכת איתו לראות את מר נלסון, ואומר שזה "הזמן שלהם". אני מבין את זה, אבל אני עדיין רוצה להראות את הכבוד שלי לאיש שנתן כל כך הרבה למשפחה שלי. אני גם רוצה לפגוש את הבת שלו. אני מבין שהיא מטפלת בו, וכנראה המטפלת העיקרית שלו מאז שגברת נלסון נפטרה והיו להם רק ילד אחד. אבל היא תהיה אחת מחברי השבט שלי כשאני אשתלט על תפקיד האלפא ואני רוצה שהיא תדע שהכבוד שהראו אמא ואבא שלי משתקף גם בי, שתמיד יהיה לה כל מה שהיא צריכה מהשבט. אני אדאג לזה. זה חוב שאי אפשר לשלם אותו לעולם, אבל אני מתכנן לוודא שלמשפחת נלסון לעולם לא יחסר כלום. אני מסתכל על אמא שלי, "את שואלת את זה כאילו זאת באמת שאלה ואני עלול להגיד לא." אני מרים אליה גבה. היא צוחקת וטופחת על זרועי, "אתה כל כך דומה לאבא שלך. לך לאכול ואז נצא." אני כורך את זרועותיי סביבה ונותן לה חיבוק ראוי. "בסדר אמא, נתראה עוד מעט." אני יורד לחדר האוכל. מזנון ענק של אוכל מסודר על קיר אחד. אני לוקח צלחת ומסתכל סביב, מנסה לראות אם הברונטית הקטנה נמצאת כאן. אני לא מופתע, אבל אני מאוכזב כשאני לא רואה אותה. אני רואה כמה מהלוחמים שלנו אוכלים ארוחת ערב ואני הולך להצטרף אליהם.