פרק ראשון
בפינה של מרתף חשוך, אישה יפה הייתה קשורה ומחוסרת הכרה.
היו פצעים בכל גופה; נראה שהם נגרמו ממכות שוט, שכן עורה היה קרוע.
המראה היה די מזעזע.
שפריץ.
בדיוק אז, נשפך עליה דלי מים.
"קומי," שאג גבר גבוה וחסון בחוסר סבלנות.
האישה חסרת ההכרה קימטה את מצחה כאילו הייתה על סף התעוררות.
כשהיא נשארה דוממת, הגבר בעט בה.
זה כאב כל כך שהאישה פקחה את עיניה בבת אחת, בלבול כתוב על פניה.
כששם לב שהיא התעוררה, אמר הגבר בנחרצות, "למזלך, גידלת בן טוב שהמשיך לשאול עלייך באחוזת ג'והנסון. אחרת, היית צריכה למות כאן."
היא חשבה, "בן? אחוזת ג'והנסון? מה? לא שכבתי בבית שותה קפה ומלטפת את הכלב שלי? אה, נכון. הבית שלי פתאום עלה באש והתפוצץ. אז איפה אני עכשיו? נתפסתי על ידי האויב אחרי שנמצאתי בחיים?"
האישה רק הרגישה כאב ראש, וכל גופה דפק מכאבים.
היא רצתה לזוז, אבל היא מצאה את עצמה קשורה.
"ג'יז!" היא מלמלה בקול נמוך.
"מה אמרת עכשיו?" הגבר בעט בה שוב והוסיף בנימה עצבנית, "את רוצה למות?"
מבט רצחני הבריק בעיני האישה.
היא הביטה בגבר וצמצמה מעט את עיניה. עיניה היו מלאות בפראות כשהיא איימה, "תנסה לבעוט בי שוב."
"או מה? אהה!"
לפני שהגבר הספיק לסיים את דבריו, הוא צרח לפתע.
האישה, שבתחילה הייתה קשורה לקרקע, איכשהו השתחררה מהחבל. היא אחזה בצווארו של הגבר והצמידה אותו לקיר בכוח רב.
הגבר המשיך להיאבק. כיוון שלא הצליח לנשום, פניו האדימו.
במבט על הגבר שהיה על סף מוות, האישה חייכה ביהירות ואמרה במבט מרושע, "לא היית הולך לבעוט בי? אתה לא מאוד חזק? אף אחד בעולם הזה לא יכול לבעוט בי! אתה מחפש את המוות!"
"גברת סמנתה ג'והנסון, בבקשה תרחמי עליי. גברת, רק מילאתי פקודות..." גנח הגבר.
פניה של האישה השתנו מעט. "למה קראת לי?"
"גברת..."
"לא! לפני זה!" היא נבחה בחוסר סבלנות.
"גברת סמנתה ג'והנסון..."
בחבטה, הגבר הושלך ארצה. אוויר חזר לריאותיו, והוא שאף אוויר נואשות.
כששוב הביט בסמנתה, עיניו היו עשירות בפחד כאילו הוא מסתכל על מפלצת.
האישה קימטה מעט את מצחה, ורמז לבלבול חלף על פני עיניה היפות.
היא חשבה, "סמנתה ג'והנסון? אבל השם שלי הוא סמי ג'והנסון."
סמי הושיטה את ידיה בתת מודע.
ידיה היו עדינות וחלקות במיוחד.
"אלה לא הידיים שלי! אז, אני בגוף של מה שנקרא סמנתה? מי זאת סמנתה? למה זה קורה? בכל מקרה, עדיף שאתרגל לשם הזה ואבין את המצב הנוכחי שלי קודם." סמי, עכשיו סמנתה, חשבה בזהירות.
סמנתה צמצמה את עיניה ובעטה בגבר שרעד על הקרקע.
"קח אותי לאחוזת ג'והנסון!"
בשער אחוזת ג'והנסון, סמנתה בהתה באחוזה שלפניה במבט מצומצם.
זו לא הייתה אחוזת ג'והנסון שהכירה.
היא חשבה, "אין מצב שזו אחוזת ג'והנסון!"
הגבר רעד לידה והצליח לומר, "גברת, הבאתי אותך לאחוזת ג'והנסון. אפשר ללכת עכשיו?"
סמנתה הציצה בו בחוסר סבלנות. "למה אתה ממהר כל כך? אתה לא הולך להיכנס לשתות כוס קפה ולשוחח עם הבוס שלך?"
הגבר היה מבוהל כל כך שכמעט התמוטט על ברכיו.
הוא חשב, "לשתות כוס קפה ולשוחח עם הבוס שלי? יותר כמו לשתות רעל ולשוחח על איך אמות!"
עיניו של הגבר נעו בחוסר מנוחה כשהוא חשב קשה.
"גברת לוּסיל ג'והנסון רק ביקשה ממני להביא אותה לכאן בלי לציין איך. מכיוון שהיא כבר כאן, זה אמור להיות בסדר אם אברח קודם," הוא הרהר.
באותו רגע, הגבר הרגיש כמו גאון.
מכיוון שסמנתה לא שמה לב אליו, הוא הסתובב כדי לברוח.
לצערו, סמנתה הגיבה במהירות והכשילה אותו ברגל שמאל, וגרמה לו ליפול על פניו.
"אה!" הגבר השמיע צעקה מכאבים.
סמנתה צמצמה את עיניה, עצבנות חולפת על פניה. היא דרכה על גבו של הגבר, התכופפה מעט, והכניסה יד אחת לכיס, נראית מגניבה ואכזרית.
"אמרתי לך שאם תעז לעשות משהו שוב, תמות היום!"
הגבר היה מפוחד כל כך שהוא לא העז לזוז.
הוא רצה רק לבכות וללכת הביתה לאמא שלו באותו רגע.
לפתע, מכונית שחורה ממול נסעה לעברם.
כשסמנתה הסתכלה, היא ראתה את החלון במושב האחורי יורד לאט.
פניו הנאים של גבר נראו לעין.
היו לו תווי פנים חדים וקו לסת מוגדר, ועיניו היו כל כך יפות שנראה היה שהן נושאות משיכה קטלנית.
הוא היה אדוניס.
מצבה של סמנתה השתפר כשראתה את הגבר הנאה. היא חייכה בזדוניות והעיפה את שערה לפני שצלצלה באצבעותיה לעברו עם הבעה שנראתה כמצהירה שהיא האישה היפה ביותר בעולם הזה.
עיניו חסרות הרגש של הגבר הבהבו מעט, אך הוא התעלם מסמנתה, הפנה את ראשו והרים את החלון.
סמנתה בהתה בחלקה האחורי של המכונית וגידפה מתחת לנשימתה, "מוזר".
היא חשבה, "איך הוא לא זז כשאישה יפה כמוני צלצלה באצבעותיי לעברו? עדיף שהוא לא יופיע שוב מולי, או שאני אלמד אותו לקח!"
בינתיים, במכונית, סיימון ייטס קרא, "אלוהים אדירים, פרנסיס. מאיפה האישה המוזרה הזאת הגיעה? היא מצלמת משהו או משהו כזה? היא מבולגנת ומכוסה בפצעים, והיא אפילו דורכת על גבר גבוה וחסון. ובכל זאת היא הצליחה לצלצל באצבעותיה לעברך? כמה מגוחך! אם אני לא טועה, היא עשתה לך עיניים? היא לא יודעת שלעשות את זה עם הפנים המלוכלכות שלה יעוור את העיניים היפות שלי? איזו בחורה מוזרה! אני רוצה להתיידד איתה!"
אחרי שסיימון סיים להפטיר, הוא הסתכל על פרנסיס גוריי שלידו.
האחרון הביט מטה בטלפון שלו. היה לו קו לסת חלק, אף קמור ועור טוב.
בהשוואה לאותם סלבריטאים גברים בתעשיית הבידור עם טונות של מעריצות, הוא נראה הרבה יותר טוב.
אם סיימון היה אישה, הוא היה רוצה להתחתן עם פרנסיס.
סיימון חשב, "איך יכול להיות שגבר כל כך נחמד יופץ עליו שמועה שהוא גבר חסר טקט, חסר ידע, חסר נימוס, מרושע ואלים שהרג את אחיו הצעיר?"
במחשבה הזו, סיימון נאנח בחוסר אונים.
"מה?" פרנסיס הציץ הצידה, וקולו היה צרוד עם קצת קרירות.
"שום דבר." סיימון כווץ את שפתיו והמשיך, "זה רק שההזמנה שלנו לא התקבלה על ידי אף אחד אחרי שנה וחצי."
פרנסיס לא אמר דבר. הוא הוציא חפיסת סיגריות מהצד והניח אחת בין שפתיו.
בזמן שעישן, היה מבט בלתי מוסבר בעיניו.
עם זאת, איכשהו, זה גרם לאנשים להרגיש זכר לבדידות בתוך האווירה הקפואה שלו.
"אמא!"
בדיוק אז, ילד קטן ויפה באחוזת ג'והנסון הבחין בסמנתה נכנסת מהדלת ורץ לעברה, מחבק את ירכה.
סמנתה נאנחה מכאבים כשהילד הקטן רץ לתוכה.
הילד שחרר אותה מיד, ונראה שהיו דמעות בעיניו. "אמא, מה קרה לך? למה יש לך כל כך הרבה פצעים?"
לאחר שהבחין בצלקות בכל גופה של סמנתה, הילד הקטן פלט את שפתיו ופרץ בבכי.
הוא חשב, "אני חי חיים טובים באחוזת ג'והנסון כל יום בזמן שאמא סבלה כל כך הרבה פציעות. אני בן כל כך רע. מה עוד אני יכול לעשות בחיים כשאיני יכול אפילו להגן על אמא?"
במקביל, סמנתה הציצה באדישות בילד שנראה בערך בן ארבע או חמש.
"הוא נראה טוב. למה אני מרגישה שהוא נראה קצת מוכר? בכל מקרה, אני אבין למה פתאום יש לי בן אחר כך," היא חשבה.
סמנתה צמצמה את עיניה והביטה קדימה, שילוב של קרירות ופראות נראו בעיניה.
למראה האנשים שלפניה, היא חשבה, "נהדר; יש הרבה מהם. הגיע הזמן לסגור חשבון על הפציעות האלה שסבלתי!"
"אוי אלוהים. סמנתה, איך נפצעת כל כך קשה? מה קורה?"
אישה שהייתה בשנות הארבעים לחייה ועטויה בתכשיטים הסתכלה על סמנתה בהלם וקראה, "ריוס, תבקש מהנהג לבוא ולשלוח את סם לבית החולים. יש לה כל כך הרבה פצעים, ואנחנו לא רוצים שהיא תידבק."
עם זאת, דריוס ג'והנסון הגיב באדישות, "חה. אין צורך בזה! היא מעדיפה להשתולל בחוץ מאשר לחזור לבית שלנו. עדיף שתמות בחוץ כדי שלא תכניס אותנו לשום צרות שוב!"
"אה. אז אתה אבא יקר שלי," העירה סמנתה בחיוך משמעותי.
"את! איזה סוג של נימה ויחס זה?" נזף דריוס.
כשראתה את המצב, האישה העטויה בתכשיטים אמרה בנימה מצוקה, "סמנתה, תפסיקי להיות עקשנית מול אבא שלך. אם יש אי הבנה, נוכל לדבר על זה אחר כך. בואי נלך קודם לבית החולים ונטפל בך."
"אי הבנה?" סמנתה הרימה גבה והסתכלה באישה. אם הניחוש שלה היה נכון, האישה הזאת צריכה להיות בת הזוג של אביה.
היא חשבה, "אולי היא אמא חורגת שלי?"
"אני גם חושבת שהגיע הזמן לפתור את אי ההבנה," הכריזה סמנתה אז.
היא סימנה למישהו מחוץ לדלת והמשיכה, "הנסל, כנס ותגיד לכולם מי ציווה עליך לנעול אותי ומי הכה אותי."
